“הספר עוסק בהסתרתה והצלתה של ילדה יהודיה בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בתחילתו של הכבוש הגרמני התיישבו בהולנד כ-140 אלף יהודים. כ-104 אלף מהם נספו. בין יולי 1942 עד מאי 1945 ירדו למסתור כ-28 אלף יהודים, כשמתוכם כ- 9000 בוגרים וילדים הוסגרו או גורשו.

העזרה המאורגנת לאנשים במסתור, החלה לפעול בקיץ 1942 והתמקדה בעיקר בילדים, כי אותם היה קל להסתיר בבתי לא אומנה.

בהולנד התמקצעו בארגון עזרה מאורגנת ומסודרת לילדים ולא רק לילדים יהודים, אלא גם ללא יהודים שמשפחתם נכלאה במחנות שבויים, או שמשפחתם הגיעה לפת לחם, ונבצר מהם לגדל את ילדיהם בעצמם.

ארבע רשתות עיקריות עסקו בנושא בהולנד. במיוחד בלטה קבוצת המייסדים "אוטרכט" ששיכנעה הורים יהודים למסור את ילדיהם ליד סטודנטים צעירים, כדי שיעבירו את הילדים להורי אומנה. רוב העבודה של הבאת הילדים לבתי אומנה הוטלה בעיקר על ידי כתפי הנשים.

בתחילת 1943 יצרה נציגת הקבוצה קשר עם מנהלת גן ילדים ושתיהן ארגנו לילדים היהודים נקודת הסתרת.

על פי ההערכות הוסתרו בהולנד כ-6000 ילדים יהודים וכ-1100 מהם ניצלו בזכות ארבעת האירגונים הללו.

מלבד הניתוק הטראומטי לילדים ולהורים, הייתה כמובן סכנה גדולה בגילוי ובבגידה והמצילים שנתפסו עונו ונורו למוות.

יהודית רוס הייתה אחת מהילדים שהובאו לבית אומנה. בגיל ארבע היא נחתה בביתם של אל יקובוס (קוס) ואשתו וילהלמינה חרוננדייק ב-13.8.1942. הזוג היה חשוך ילדים שהתגורר בכפר ורמונד. שניהם פתחו את ליבם וביתם בפני הילדה – יהודית רוס, וטיפלו בה במשך שלוש שנים ועד סוף המלחמה.

וילהמינה מיפ חרוננדייק ניהלה יומן בליווי תמונות, מהיום שיהודית רוס הגיעה לביתם. יהודית נולדה ב-8.5.1938 והייתה בת ארבע ושלושה חודשים כשהופרדה מהאם. אחותה-רות הוסתרה במקום אחר וכך גם האם ובעלה. בתום המלחמה הכוחות התאחדו מחדש.

הספר הנוכחי שמכיל את היומן שוילהמינה כתבה, כתוב בשפה עילגת ובשגיאות דקדוק, ורק אחרי המלחמה הזיכרונות נכתבו בצורה מסודרת ובהירה. רישומיו ושילוב התמונות בו, שופכות אור על חיי היום יום של יהודית רוס, המשפחה המאמצת, הסביבה ועל הקשר שהיה קיים בן "ההורים מאמצים" לילדה יהודית רוס.

בני הזוג חרוננדייק הוכרזו לאחר מותם "חסידי אומות העולם", בשל כך שהסתירו והצילו את יהודית רוס מציפורניהם של הנאצים.

מהיומן עצמו ניתן להבין כמה היה קשה לילדה בתחילת דרכה בביתם של המשפחה המאמצת. התקפי בכי ומצבי רוח, ומאידך קשייה של האם המאמצת להמציא פתרונות ולהסיח את דעתה. לעיתים אפילו השתמשו באיום כמו "מנה הגונה על הטוסיק" אם הבכי לא ייפסק, או משפטי הרגעה וסיפורי פיות, שלוחשות מילות אהבה ושומרות עליה בלילה.

היומן התנהל בצל המלחמה המשלבת בתוכה זוועות, מבצעי גירוש, חיסול מחנות עבודה ופועלי כפייה עצורים.

מיפ הפסיקה את כתיבת היומן ב-28.11.1942 עקב המצב המתוח והחשש מסיכונים מיותרים. ב-20.5.1944 מיפ קיבלה מכתב ובו נכתב: "גברת, את מסתירה ילדה יהודייה, עוקבים אחרייך". (עמוד 70). כדי לא להעביר את יהודית רוס שוב לידיים אחרות, נאלצה מיפ להתארח אצל חברים ובכל כמה ימים שינתה את מיקומן.

חייה של יהודית ניצלו בזכות הזוג חרוננדייק. בתום המלחמה יהודית שבה להוריה ובנתה את ביתה בישראל.

זהו סיפור אחד מיני רבים, שנוגע בנימים הדקים ומתאים לדור הצעיר וגם למבוגרים.
קשה לכתוב על ספר כזה אהבתי...
מאידך גיסא, זו מציאות שהייתה לצערנו.
לי יניני”