“לאמא שלי יש חברה. ולחברה שלה יש בן אוטיסט. ואותה חברה שיש לה בן אוטיסט, החליטה לכתוב ספר שירים בהוצאה עצמית שכולם מדברים על בנה האוטיסט, ועל התחושות וההתחבטויות שעוברות על האם, כתוצאה מגידול של ילד כזה. בשיריה היא חושפת את הכל: גם את מה שקל להגיד (שהיא אוהבת את בנה ולא משנה מה), אבל לצד זה היא גם חושפת את מה שיותר קשה להגיד (שהיא אמנם מקבלת את בנה כמו שהוא, אך זה לא תמיד היה ככה מההתחלה, ושהקבלה של בנה מלווה גם בהדחקה וציפיות שלא התגשמו בדיוק כפי שהיא רצתה). האיורים שמלווים את השירים לאורך כל הספר, הם ידי בנה, שפשוט צייר את מה שהרגיש באותו רגע, כשקרא את השירים שאמו כתבה. השילוב הזה, בין השירים העמוקים והמפוצצים ברגש שעד עכשיו היה אצור עמוק עמוק בתוך הבטן כל כך הרבה זמן של האמא לבין הציורים היפים בתמימותם של בנה שהצטרף אליה, היה פשוט מקסים בעיניי, ועשה לי משהו רך ונעים כזה בפנים בזמן הקריאה, כמו איזה ליטוף רך ונעים, שהפך את חווית הקריאה לחוויה קסומה, מרגשת, וגם קצרה מאוד.

אמא שלי ביקשה מחברה שלה את הספר, והיא נתנה לה.
אמא שלי קראה אותו, ואחר כך נתנה אותו לי.
אני קראתי אותו, והחלטתי לכתוב עליו ב'סימניה'.

את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש לכל האמהות והאבות לילדים מיוחדים, וגם לילדים המיוחדים עצמם.

"הרופאה במרכז האיבחון
לחדר נכנסת.
בידה היא אוחזת תיק,
ובחיוכה מנסה
גורל להמתיק.
יש לילד בעיית תקשורת,
בקול רך מבשרת.
על שולחנה מונחים
דפים, מסמכים.
עבורי הם יהפכו
לסיפור חיים"”