“התחלתי בימים אלה לקרוא את כל ספרי דן בן-אמוץ. התחלתי ב-"לזכור ולשכוח" שהצליח ממש לרתק אותי, עד כי לא האמנתי שהספר נכתב על ידי דב"א ולא שהיתה לי היכרות קודמת עם ספריו. הכרתי יותר את הפרוייקטים הספרותיים שהוא עמד בראשם, אם זה "מילון עולמי לעברית מדוברת" שיצר עם נתיבה בן-יהודה ואם זה הספר "ארץ ציון ירושלים" שבו עם שלמה שבא עסק בסקירת עיתונים ישנים (כאלה מראשית העיתונאות בארץ שפסקו לצאת לאור כבר מזמן) אבל ניגשתי לשאר הספרים שלו כאילו אני יודע מראש שהם לא יעניינו אותי וכמובן שטעיתי.

עם זאת עכשיו אני קורא את הספר הזה ולצערי יש בו ממש נפילה, אני יכול לראות את ההשפעה שהיתה לו על כותבים אחרים שעסקו באקטואליה בצורה הומוריסטית כמו יהונתן גפן (בתוכניותיו השונות, החל מ-"זה הכל בינתיים" ועד לימינו), שלמה ניצן (אני זוכר את הפינה שלו בתוכנית בערוץ הראשון בטלויזיה, בערבי שישי אליה היה מגיע אחת לשבוע עם קרטונים שעליהם הדביק קטעים שמצא במשך אותו שבוע בעיתונות), ליאור שליין וקבוצה של אמנים שהוא תמיד מאגד סביבו (לזה אני האמת פחות מתחבר) ועוד ... אבל עדיין היתה דרושה כאן קצת יותר עבודה.

למרות שקטונתי מלהעביר ביקורת על בן-אמוץ, ואני לא בטוח שמישהו היה בכלל מעז בימי חייו להעביר ביקורת ולשמש לו עורך או סלקטור, אם תוכן הספר היה מגיע אליי אין לי ספק שהייתי עורך אותו אחרת, כי הספר בנוי מפסקאות ומפריע לי שהדברים המובאים בספר הם לא ברמה אחידה. מי שיתמיד לקרוא את הספר ימצא שיש פה ושם קטעים שעד היום מצחיקים ומעניינים (כמו השחיתות הפוליטית שהוא מדבר עליה עוד בזמנו כמי שביום מן הימים תשבור שיאים) אבל על הכל גובר עירבוב מעיק של נושאים ללא סדר עניינים כאילו מי שקורא את הספר נופל עליו מהשמיים שק מלא בפתקאות (אותן פסקאות) שבן-אמוץ לא טרח הרבה יותר מלעלות אותם על הכתב ועל זה, למרות שאני לוקח בחשבון שזה אולי נעשה בכוונה, לא נותר אלא לומר כמה חבל, כי פוטנציאל יש עובדה כאמור במשך השנים נוצרו בארץ עוד דברים ברוח הזאת.”