הרושם הכללי העולה מן הקריאה בשיריה של מיטל זהר הוא של דריכה על נורות מנופצות הממשיכות, למרות שבירתן ואולי מכוחה, להאיר – שילוב של פציעה מדממת עם שקיפוּת ובהירוּת.

"אֲנִי מִצְטַעֶרֶת": כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי". אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל"אני". "אני מצטערת" אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על "מה אני עושָׂה בכתיבה" (מתוך גב הספר, מאת עורך הספר, דרור בורשטיין).

מיטל זהר, ילידת 1984. בוגרת החוג לספרות עברית והמסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית. גרה בתל אביב. זהו ספרה הראשון.

שם הספר
נבדה - סיפורת #
הכל יכול לקרות