“לספרה הנוכחי של אורנה, נחשפתי במקרה ובמהלך ביקור בספרייה, כשבאותה עת התקיימה ההשקה לספר הנוכחי, ולספר נוסף בשם "האשה שבין הצללים", שגם אותו סקרתי לפני מספר ימים.
הספר הזה נותן בוקס בבטן, ועל אחת כמה וכמה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. במציאות אין סוף לסיפור, לעומת זאת בספר, אורנה מציעה "סוף". אני מאחלת לאורנה שאכן יהיה סוף לתעלומה, שמעסיקה אותה ואת משפחתה משנת 1951, וכמובן עוד משפחות רבות נוספות.
הפרק הראשון מתחיל בסיפורה של לורה. ללורה תצטרפנה דמויות נוספות בהמשך: אורלי, לאה וישראלה. לכל דמות יש תפקיד כשהזום יופנה לשתי דמויות עיקריות: לורה ואורלי.
אני מודה שבעמודים הראשונים היה לי לא קל להיכנס לעלילה, אך ככל שהתקדמתי, ומשהבנתי את שיטת הכתיבה ותפקידי הדמויות, הדפים עברו מצד לצד.
וכך זה מתחיל... לורה נולדה ביומה (YOMA) שבאריזונה. הוריה הצליחו לחמוק מציפורניו של הצורר הנאצי. כל משפחתם הושמדה בשואה, לרבות שני ילדיהם שנרצחו. האח של אביה-אייבי, לקח חסות על אחיו וגיסתו, והביאם לארץ הגדולה-אמריקה. בנדיבותו הרבה איפשר לאבא להמשיך לעסוק בציור, ואילו האם המופנמת המשיכה בעבודות הבית.
לורה גדלה עם זוג הורים, הלומי מלחמה שבקושי דיברו ביניהם, ואת השואה לא הזכירו בינם לבין עצמם. רצח שני ילדיהם באושוויץ רבץ על ליבם, והם נשאו בליבם בנטל של רגשות אשם, שדווקא "הם" שרדו את הטרגדיה.
ליבי ליבי היה עם לורה הילדה, שכל כך הייתה צמאה לחיבוק, למילה טובה, לחום ואהבה. חוסר נוכחות ההורים בחיי לורה והחסך בזיכרונות ילדותה, גרמו לה להימצא מהר מאוד מחוץ למסגרת הלימודים. היא מצאה את מקומה עם חבורת צעירים שעסקה במוסיקה, אומנות וגם סמים. מעת לעת היא שבה הביתה להחליף את בגדיה, ושוב יצאה מכותלי הבית לרחוב. דו-שיח עם ההורים לא היה, והסמים נטלו אותה לעולם הפנטזיות.
בוקר אחד... עמודים 9-10: "בעודי מרימה את עצמי בקושי מהמזרון, לבושה בבגדים שלא ירדו ממני מזה ימים, שערי פרוע ועיני טרוטות, פגשתי במבטו החמור של דודי ובאבי שעמד מאחוריו מבוהל. "בוקר טוב לך עלמה יקרה" אמר דודי "מה את חושבת שאת עושה???" הרים את קולו..."עכשיו את באה הביתה. מיד!" ואחז בזרועי בכוח. לא היה מקום לויכוח."
לורה ארזה מזוודה, והדוד אייבי לקח אותה לביתו לאריזונה שבקליפורניה. לאחר שגמעו מספר ק"מ, לורה החלה להרגיש שהיא משתחררת מתחושת המחנק. בחניית ביניים, הדוד אייבי החליט לעצור ב"אל סנטרו", לארוחת צהריים ובסיום לקינוח היא קיבלה גם גלידה.
עמוד 10: "תודה, דוד אייבי" אמרתי בשקט.
"תודה על מה?" שאל.
"שהוצאת אותי משם" עניתי.
"מה היה כל כך גרוע?" שאל.
"הלבד" עניתי.
"דוד אייבי לא שאל שאלות נוספות ולא חיטט. הוא הבין שזה עמוק יותר, וששיחה לא תפתור דבר. הוא רק אמר: "אל דאגה, אני אדאג שלעולם לא תרגישי שוב לבד". הדמעות החלו זולגות על לחיי ללא שליטה. דמעות של כאב, עצבות, ייאוש אך גם של הקלה. הוא הושיט את ידו מעברו השני של השולחן והניחה על ידי...".
כשדמיינתי לעצמי את הסצנה הזו הייתה לי לחלוחית בעיניים.
אט אט יחד עם דודה לילי והדוד אייבי, לורה הפכה מילדה עצובה ובודדה, לחרוצה וצייתנית והדוד והדודה הפכו להוריה.
בסיום התיכון לורה למדה משפטים והשתלבה בעסקיו של הדוד אייבי. בין לבין היא נטלה חופשה של שנה, ביקרה בארץ, הכירה את רמי במסגרת חופשה באילת, נישאה, וילדה את מיה ורון.
דמות נוספת- אורלי. אורלי תכננה לפגוש את חברותיה בקניון M. המאבטחת שואלת: "לא נכנסת לכאן לפני רבע שעה?" "לא... מעולם לא הייתי במקום הזה קודם.". אני משיבה... "את בטוחה"? ... מישהי בדיוק כמוך נכנסה לפני רבע שעה ושאלה אותי מתי נפתח הסופר בבוקר". (עמוד 29) המקרים הללו חזרו על עצמם מעת לעת.
בשעות הרבות שהקדישה אורלי לאימה החולה, היא שמעה על ילדותה שוב שוב. על ימי עליתם ארצה, התינוקת שנפטרה, ועוד... האם סיפרה לאורלי: "היא נולדה לגמרי בריאה..." אמרה לי אימא. "הם אמרו לי שהיא חולה ולא אוכל לראותה המשיכה "אני לא מבינה למה? למה לא נתנו לי לראות אותה?" ..." למחרת שאבא בא והיינו אמורים לצאת מבית החולים פשוט אמרו לנו שהיא מתה. אמרו שאני צעירה ואוכל ללדת עוד ילדים. כמה שארצה".... "הם גם אמרו שלא קוברים ילדים בגיל צעיר שכזה, סתם זורקים אותם לאיזה בור עם עוד תינוקות מתים..."מזעזע!" (עמוד 114)
נושא "הילדים האבודים" הובער על ידי הרב משולם. פרופ' משה נחום סיפר, שבאחד האירועים נפלו מדפים בארכיון משרד הפנים, ולתדהמת אחד העובדים נפל ארגז, ובו 5822 תיקים שעליהם כתוב "תיקי ילדי תימן הנעדרים" ו"סודי ביותר". העובד מיהר להתקשר לפרופ'. משה נחום ולדווח על כך. פרופ' נחום מצדו יצר קשר עם ערוץ 9 כדי שיתועד הארגז, אך משום מה מאוחר יותר הארכיון התרוקן ואותו ארגז כבר לא היה...(עמוד 119)
לדמויות הללו מצטרפות לאה וישראלה. ישראלה הייתה צברית דור שישי בארץ, שחיה בבועה עצמאית משלה ומנותקת מנושא האימהות, שרק מחמת הפצרות בעלה הואילה ללדת פעם אחת בלבד-בן.
כל פרק נכתב בגוף ראשון על ידי אחת הדמויות, ובכל פרק מתגלים סודות, מחילות וייסורי מצפון. מעת לעת מנסים הדמויות לתקן את העבר ולסלק את העננים שנאגרו. לדמויות הללו נוספו גם דמויות משנה שיש להם תפקיד לא מבוטל ותומך: הדודה לילי, הדוד אייבי, רמי, שלמל'ה, ילדי הדמויות ועוד. הדמות שהכי הפתיעה אותי הייתה ישראלה... דווקא היא שחיה בתוך הבועה של עצמה, ובתפקיד כל כך רגיש אצרה בתוך תוכה סוד גדול...
את הדוד אייבי אהבתי, הערכתי, הערצתי. נדיבותו ותמימותו נארזו בדמות אחת. חיבבתי אותו, אם כי יש בי גם ביקורת על התנהלותו בפרטים. ומאידך גיסא, מי אני שאשפוט אותו כשמדובר על ימיה הראשונים של הקמת המדינה.
אורנה סנדלר קליין לא מהססת לסגור חשבון עם נושאים נוספים שמטרידים אותה כמו: השד העדתי והפערים החברתיים הקיימים בחברה הישראלית. באחד הפרקים היא כותבת: האם אנחנו, העם שחווה את השואה בגלל שנאה כלפינו, מסוגלים להתייחס בצורה כזו לאחים שלנו? היכן ההיגיון לעזאזל?" (עמוד 96).
מעת לעת ובין השורות עולה אכזבתה מהמדינה, ועל החוסר בפתרונות והאין עתיד למדינה שאמורה לכבד את זקניה. היא זועקת על כך שהמדינה אינה דואגת לשוויון, ולעומת זאת בכל פינה נמצאים ההפליה והגזענות, כגון: העדה האתיופית. היא לא מהססת להציף בעיות נוספות כמו: מאסרו של ראש הממשלה לשעבר, ו/או גברים ממעמד מסוים שחושבים כל היום, כיצד להשכיב את הנשים שסביבם.
על כך אבא של אורלי אומר: "אולי צריך להרוס הכול ולבנות מחדש כמו שצריך?"... "רעיון לא רע" אמר רז "אבל מי מבטיח שיבנו אותה טוב יותר? השחיתות והפוליטיקה חיים בסימביוזה."....(עמוד 228).
אורנה סנדלר קליין מסיימת את ספרה במכתב לאחותה אילנה. בתוך תוכה היא מאמינה שאילנה אומצה על ידי משפחת אמריקאית עשירה, ומקווה שחייה טובים ומאושרים. צר לה וגם לי, שהמדינה לא השכילה להוציא את כל האמת לאור.
אורנה משוכנעת שיש אנשים "חשובים" שחוששים מהתוצאה, שכן הרבה נכתב בנושא "הילדים האבודים", אבל "תכלס" לא קרה דבר.
כל בקשתה של אורנה: "להגיע לאמת".
אורנה מסיימת את הספר במשפט: "אינני מכירה אותך אחותי. אך את נמצאת בליבי."
הכתיבה של אורנה פשוטה, מיוחדת ובגובה העיניים. לי היא הזכירה לולאות מחוברות, כשכל פרק מתחבר ללולאה הקודמת, וכל דמות היא עולם ומלואו.
זהו סיפור חיים קשה שבסיום קריאת הספר מרגישים גוש בגרון. למה? איפה החמלה? האם זה הדור שעבר את השואה וילדיו נרצחו לנגד עיניהם? האם הדור הזה איבד צלם אנוש והכסף סימא את עיניו?
ספר עצוב ומאידך גיסא, מביש שכך נהגו אנשי השלטון בעולים החדשים של שנות החמישים. מי ייתן והגורל יפגיש בין אורנה לאילנה, כדי ליצור את השלם שהוא כל כך חסר, וימשיך להיות חסר כל עוד לא יימצא...
יפה שעה אחת קודם, כי כל יום שחולף לא חוזר, ועוד במיוחד שמדובר על דור שכבר מתפלש בגיל השלישי, ולצערי ייתכן וחלקם כבר לא אתנו.
ממליצה בחום.
לי יניני
נ"ב: לנוחיותכם מצורפת כתבה של רינה מצליח על אורנה סנדלר קליין שמחפשת את אחותה. הכתבה שודרה בערוץ 2 ביום 27.2.16. רצ"ב קישור:
http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-80811cf2cf12351004.htm?Partner=rss
*פרשת ילדי תימן מתמקדת בהיעלמותם של פעוטות, בעיקר מתימן בין השנים 1948–1954, ולכן הפרשה נקראה כך. אך לא רק פעוטות מתימן נעלמו, ולראיה סיפור היעלמותה של הפעוטה אילנה שאינה ממוצא תימני.”