מבוא
שלום ידידי, נועדת להיות סיפור הצלחה! ואתה לא מאוד רחוק משם.
נדרש רק כוונון. לא המון ידע חדש…
קח לך 24 שעות לקרוא את הספר הזה.
הוא לא ארוך מדי, הוא לא מורכב מדי,
הוא מתאים לך, בדיוק.
הוא יזכיר לך ויחדד לך את כל מה שצריך,
כדי להיות "סיפור הצלחה".
מה זה סיפור הצלחה?
זה אתה, במיטבך.
החלומות שלך וההגשמה שלהם.
החיים שאתה אוהב וגאה להיות היוצר שלהם.
הרגעים המקסימים ביומיום שלך.
החזון הגדול - כוכב הצפון שלך.
הקריירה שהכי טובה לך והכי רווחית עבורך.
כל זה ביחד וגם כל אחד לחוד.
"סיפורי הצלחה" יש המון,
אבל אנחנו מדברים על סיפור ההצלחה… שלך!
בגיל 35 קניתי לי פסנתר.
זה לא ספר על פסנתרים, אלא על ההצלחה שלך.
אבל…
היא קשורה איכשהו לפסנתרים.
שנים רבות התגעגעתי לפסנתר שהיה בבית הוריי.
כשמדי פעם פגשתי פסנתר בסלון של אכסניה או בלובי של מלון,
חטפתי לעצמי כמה רגעים עם הצלילים.
מגע האצבעות בקלידים מילא אותי בערגה, בכל פעם מחדש.
כשיצאתי מבית הוריי בגיל 19, פסנתר נחשב אצלי לאוצר יקר ערך,
יקר ללב ויקר לכיס.
בטח לא משהו שהייתי יכולה לדמיין את עצמי קונה.
לפעמים הייתי הולכת להציץ בחנות לכלי מוזיקה,
הצצה שהייתה עבורי כמו גיחה לארץ האפשרויות האינסופיות,
בטח כמו שמרגישים ילדים בחנות ממתקים…
הייתי מביטה בפסנתרים החדשים בהשתאות,
ועוברת לאגף כלי הנשיפה וכלי המיתר.
כבר היו לי גיטרה, מפוחית וחליל.
השנים עברו, ולמרות שגדלתי ופיתחתי קריירה,
פסנתר נשאר אצלי במגירת החלומות שהם מעבר להישג ידי.
לא היה לזה שום קשר למציאות.
זה קרה מכוח ההרגל.
שנים שלא פתחתי את המגירה, והפסנתר פשוט נשאר שם.
במגירת החלומות שהם "גדולים עליי".
יום אחד נפל לי אסימון שהכה אותי בתדהמה:
בעצם, כך הבנתי, כבר מזמן יש לי מספיק כסף לרכוש לעצמי פסנתר!
פסנתר משלי, שיעמוד בביתי.
שאוכל לגשת אליו ולהפיק צלילים מתי שאחפוץ.
אני זוכרת את ההפתעה הפנימית שחשתי.
עצם הגילוי כי חלום שנמצא במגירת: "גדולים עליי"
יוצא ועובר למגירת החלומות ברי המימוש.
החלטתי לרכוש לי פסנתר!
בחודשים הבאים הלכתי לאולמות תצוגה של פסנתרים למצוא את "האחד" שלי.
התבוננתי, נגעתי, ניגנתי, הקשבתי.
גם לפסנתר יש נשמה.
ואני חיפשתי את הנשמה התואמת שלי.
ומצאתי!
פסנתר גדול וארגמני.
התאהבתי, רכשתי ו…
משאית ענקית ושני מובילים ענקיים הביאו אותו אל ביתי.
גם כיסא מתאים עם ריפוד ארגמני תואם הגיע.
חלפו שנים, עברתי מאז בתים רבים, והפסנתר אתי.
מחכה בנאמנות לרגעים שלנו יחד.
אחרי שהפסנתר מוקם בסלון,
אמרו לי המובילים שאצטרך להזמין מכוון פסנתרים.
כי פסנתר זה יופי, ולנגן זה יופי,
אבל בלי כוונון, זה לא זה.
הזמנתי מכוון פסנתרים לביתי.
הוא פרש את כלי עבודתו,
פתח את קופסת העץ והתחיל להכות בעדינות בפטישים,
להקשיב ולכוונן.
התבוננתי בעבודתו ושוחחנו.
הוא סיפר לי שכמעט וכבר אין מכווני פסנתרים.
לא בארץ ולא בעולם.
אף שיש המוני נגנים והמון ביקוש.
אבל אנשים כבר לא רוצים ללמוד איך לכוון פסנתרים.
"זה מקצוע הולך ונעלם." הוא אמר.
"כמעט כל המכוונים כבר מזמן לא ילדים,
וקורסים תחת הדרישה."
"באמת?" שאלתי. "איך זה יכול להיות?"
"חשבתי שכל מה שהשוק צריך - מתמלא."
"לא," הוא אמר לי,
"הצעירים לא רוצים להיות מכווני פסנתרים.
זו אומנות שדורשת כמה שנות לימוד אצל מומחה.
הם לא רוצים…"
הרהרתי: למה אנשים כבר לא רוצים ללמוד לכוונן?
הרי זה מקצוע נהדר!
יש אנשים שאוהבים לפרק: מכוניות, למשל.
יש אנשים שאוהבים לבנות: בתים, למשל.
אבל מה עם לכוונן?
אולי זה הדור הזה?
שכבר לא כל כך מאמין בתיקון...
אם מכונת הכביסה לא עובדת או הטוסטר,
פשוט זורקים אותם וקונים חדשים.
זה זול יותר מלהזמין רב אומן לתיקון.
למי יש זמן להקשיב ולכוונן?
לכוונן זה הרבה יותר עדין,
מלפרק ברעש גדול.
עדין ועצמתי.
מכוון הפסנתרים עבד כמעט שעתיים.
בעדינות ובנחישות.
עד שהיה שבע רצון.
הפסנתר מכוון!
ומאז, הפסנתר שלי מפיק מנגינות מאושרות.
מנגינות מושלמות.
גם אנחנו, חשבתי לי, פסנתרים.
נדרשת יד אומן,
אוזן קשבת,
וכוונון.
זה הכול.
כשאדם מכוונן הוא מפיק מנגינות מכווננות.
הוא הופך לספור הצלחה שמייצר חיים שהם סיפור הצלחה!
איך יוצרים כוונון לעצמנו?
קוראים את הספר הזה.
ו…24 שעות יספיקו.
הידעת?
פסנתר מורכב מאוקטבות.
בכל אוקטבה יש שבעה צלילים:
דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי…
ועוד פעם:
דו, רה, מי... וכך הלאה.
שבעה צלילים שמשקפים שבע רמות,
שבעה כוונונים.
האדם הוא כמו פסנתר.
גם אנחנו מורכבים מאוקטבות.
יש מי שגילו שגם היקום הגדול,
ואפילו מערכת הכוכבים
מורכבים מאוקטבות,
עם אותה החוקיות כמו זו שבפסנתר.
ויש לנו גם שבע צ'קרות!
שבעה מרכזים אנרגטיים.
יש חוקים שנמצאים בכל מקום,
במיקרו ובמקרו.
בוא נכוונן ביחד את שבעת הצלילים שמרכיבים את האוקטבה שלך.
כדי שתהיה סיפור הצלחה,
שמייצר סיפורי הצלחה.
כשמדי פעם תצא מכוונון,
תחזור לספר ותכוונן.
זה הכול. כוונון.
לא פירוק ולא תוספות.
כי הרוב כבר ישנו, יש לך המון,
ונשאר רק לכוונן.
התוצאה תהיה מאוד עצמתית!
איך אני יודעת?
כי כבר מעל 20 שנה זה בדיוק מה שאני עושה בעצמי:
מכווננת.
אבל לא פסנתרים… אנשים ועסקים!
רגע לפני שנמשיך: אזהרה!
אם תמשיך לקרוא מכאן הלאה,
החיים שלך ייראו וירגישו כמו סיפור הצלחה!
תחשוב על זה,
זה אותו הדבר כמו בגיטרה.
יש לגיטרה גוף, ויש לה מיתרים.
המנגינות כבר יגיעו.
צריך רק כוונון,
והגיטרה שלך תפיק צלילים נהדרים.
נראה לי שהבנת: אין צורך להתחיל מהתחלה.
אין צורך לפרק את כל מה שישנו.
אין צורך להשתנות מהיסוד.
אתה גיטרה נהדרת.
צריך רק לכוונן אותה מעט.
נכוונן את מה שישנו,
ותראה שהכול מצוין.
שהדרך פתוחה,
שהחלומות עומדים בתור… ומחכים לך.
בהצלחה.
עכשיו נדבר על שבעת התווים שבאוקטבה שלך,
ונכוונן אותם, אחד לאחד.
מוכן?
אל תדאג,
אל תמהר,
תקרא בנחת,
תהרהר בכתוב ותרשה לעצמך להתכוונן.
אמרתי לך, 24 שעות יספיקו.
אפילו אם תמתח איברים מדי פעם,
אפילו אם תעשה לך הפסקונת מדי פעם,
24 שעות יספיקו.
רגע. זה מזכיר לי…
עוד לא הצגתי את עצמי.
אז בוא ניקח לנו שתי דקות גם לזה.
אני תמי יערי.
מעל 20 שנה שאני מכווננת.
לא, לא פסנתרים,
אנשים ועסקים.
לכוונן עסקים זה לכוונן אנשים.
שהרי מה הם עסקים אם לא אנשים?
יש המכנים אותי: "מחוללת נסים".
כי זכיתי לעזור לאלפי אנשים להגשים את עצמם,
לקפוץ מדרגה,
לממש חלום,
להבריא,
להתחתן,
למצוא את המקצוע שלהם,
לחסוך כסף ולעשות כסף.
זה אף פעם לא לקח המון זמן.
שעה, שעתיים.
כמו מכוון הפסנתרים.
נכון שזה נשמע… הזוי?
אנשים הולכים חודשים ושנים לפסיכולוגים,
לרופאים,
למתקנים וליועצים.
ואני רק מכווננת?
כן!
ויש לי "קבלות".
נשים שלא נכנסו להיריון במשך שנים,
למרות צי של רופאים מיומנים שניסו לעזור להן.
אחרי מפגש שלנו, או מפגשים אחדים הן הרו,
עכשיו הילדים שלהם כבר גדולים.
אנשים חולים שהבריאו,
אפילו ממחלות שנחשבות חשוכות מרפא!
מזל שלא ידעתי שהן נטולות מרפא...
זה בטח היה מפריע.
אנשים שהקשיבו להרצאה שלי,
ומיד כשיצאו מהאולם מצאו עבודה.
אחרים קראו מאמר שכתבתי,
ובאותו ערב התקשרו אליהם ארבעה לקוחות חדשים.
איך זה יכול להיות?
כוונון.
לא עשינו המון… והמון השתנה.
בסך הכול דייקנו.
אמרתי לך,
אומנות הדיוק היא עדינה אבל מאוד מאוד עצמתית.
זה מזכיר לי שלפני שנים פגשתי לראשונה את שיטת ההומיאופתיה.
אז הוסבר לי שהתרופה שהוגשה לי היא כל כך מדוללת,
שייתכן שאין בה אפילו מולקולה אחת של חומר.
רק מים. אבל מים עם זיכרון!
מה???
זה נשמע לי כמו רעיון מוזר, במקרה הטוב…
אני בת של רופא!
אל תעבדו עליי.
תרופה בלי מולקולות?
יותר מזה, כך הוסבר לי, הדילול מעלה את עצמת התרופה וההשפעה שלה!
שתקתי.
זה כבר היה רעיון מאתגר במיוחד.
בטח הייתי פוסלת אותו כמגוחך, אבל,
עם עובדות קשה להתווכח.
אני מכירה אנשים שהתרופות האלה מרפאות אותם.
ולא, אני לא חושבת, שרק בגלל שכנוע עצמי…
יש שם משהו.
רעיון שאנחנו לא רגילים לו.
רעיונות שאנחנו לא רגילים אליהם…
זה כבר משהו אחר,
משהו שאני מחפשת בנרות,
מאז שאני זוכרת את עצמי.
רעיונות מיוחדים ונדירים תמיד תפסו את תשומת הלב שלי.
רעיונות שנראים קטנים אבל יוצרים השפעה גדולה…
למשל, מה הרעיון, המשפט או אפילו המילה, שישנו את חייך.
יש לך מושג?
איך בכלל יוצאים לחפש אותם?
על זה בדיוק רציתי לדבר אתך.
ויש לנו כמעט 24 שעות.
זה די הרבה.
אנחנו יכולים להיות לגמרי נינוחים.
זה מזכיר לי עוד משהו.
זה מזכיר לי את האנשים המיוחדים ביותר שהשפיעו עמוקות על חיי.
אני רוצה לספר לך על שלושה מהם.
אבל לפני זה,
נגיד ששאלת אותי:
איך את מחוללת כאלה שינויים בחיים של אנשים?
נגיד שאני עונה:
הגוף של אנשים, התודעה של אנשים, ומרכז היצירה של החיים עצמם: היקום!
הם בסך הכול פסנתר שיצא מכוונון, או שחזר לכוונון.
אני מקשיבה.
מקשיבה מאוד.
מזהה מה מזייף ומכווננת.
כל השאר קורה מעצמו.
הרי האנשים באים אליי עם החלומות שלהם.
עם הרעיונות והרצונות,
הכישרונות והנסיבות.
ואני... רק מכווננת,
מחברת את הדברים,
מנקה את התקיעויות והאשליות,
מניחה הכול במקום המדויק,
והחיים כבר דואגים לכל השאר.
להגשמת החלומות.
ליצירה של עוד ועוד סיפורי הצלחה!
טינה ובן זוגה באו אליי לפני שנים, כי לא הצליחו להיכנס להריון.
ניגשתי לחדר ההמתנה והזמנתי את טינה להתלוות אליי לחדר.
היא אמרה לי: "לא. בעלי הוא הבעיה."
אבל אני דווקא הרגשתי שאני צריכה לשוחח עם טינה.
שוחחנו. טינה ואני.
תוך כמה דקות עלה בשיחתנו שאמהּ כמעט ונפטרה כשילדה אותה.
כך גם היה עם הסבתא כשילדה את אימא של טינה.
אמרתי לטינה: "אם כך, זה ברור שלא תרצי למהר ולהגיע לחדר הלידה, מבחינת תת המודע שלך זו ריצה לסכנת מוות!"
טינה הקשיבה.
כעבור תשעה חודשים בדיוק נולד לטינה ולבעלה תינוק חייכן.
הם היו מאוד מאושרים.
הם חלמו על תינוק ועכשיו יש להם תינוק.
אהרון לא חלם על תינוק. הוא חלם על מכונית יוקרה.
הוא שאל אותי אם להחליף עכשיו את הרכב שלו.
כמעט ואמרתי לו שאני לא הכתובת לשאלה הזו, ואז הרגשתי ש… עוד לא.
עוד מעט יגיע הרגע הנכון.
זה כמעט כמו להרגיש מתי מגיע שיא היצירה.
עוד מעט.
אהרון החליט לאמץ את האינטואיציה שלי.
כעבור חודשיים הוא התקשר לספר לי בהתלהבות שפתאום התקשר אליו חבר, מעבר לים, שמצא רכב יוקרתי, חדש לגמרי, לרכישה בחצי מחיר.
ואם הוא יזמין אותו ביבוא עצמי, הוא יזכה ברכב מדהים ויחסוך מאה אלף ש"ח!
ו…כמובן. הוא עשה את זה.
ראיתי את הרכב ואת אהרון המאושר במו עיניי.
ככל שהקשבתי לאנשים וכווננתי,
ככל שהקשבתי לעצמי וכווננתי,
הלך והתגבש בי מיקוד.
החלטתי להתמקד בלקדם רק עסקים וקרייריסטים, לא את כל הנושאים בעולם.
זה נעשה עבורי מרתק מאוד - עולם העסקים והשוק הכלכלי.
פעמה בי תחושה שאם אפשר לרפא גוף ממחלה, ולב ממכאוב, זה חייב להיות דומה, לרפא את העולם מהמחלה הכלכלית שלו.
חיים בלי הגשמה עצמית,
חיים תחת לחץ כלכלי מתמיד,
זו מנגינה נוראית, מכווצת ומכאיבה.
ומאז אני שם.
מכווננת תהליכים שקשורים ליצירת סיפוק, הצלחה ורווחה כלכלית.
תחום נהדר לכוונון.
אני נהנית מכל רגע.
זוכר איפה היינו?
רציתי לספר לך על שלושה אנשים שהשפיעו על תפיסת העולם שלי,
שמשפיעה על תפיסת העולם של אנשים אחרים.
אם אני חושבת על זה, גם הם, השלושה, לא "עשו רעש".
הם אפילו לא ניסו לשנות אותי.
אבל משהו בהם נגע בי עמוקות,
וגרם לי להתכוונן לרמה חדשה לחלוטין.
צ׳רלס.
בחור צעיר ומאמין נלהב בכתבי הקודש, בעל עיניים בוהקות והליכה מהורהרת.
פגשתי אותו בקיבוץ בצפון.
הוא היה מתנדב שהגיע לארץ הקודש מארה"ב.
ועשה כל מה שאמרו לו, כמו כל שאר המתנדבים:
הוא הגיש אוכל בחדר האוכל, עבד בשדה ובמכבסה.
אבל, הוא עשה את הכול אחרת.
בתשומת לב,
בהמון נוכחות ובאהבה.
עד שפגשתי את צ׳רלס, לא ראיתי מישהו מגיש מאה מנות מזון בחיוך גדול, במבט מלא חיבה, ועם הרבה תשומת לב.
כאילו הוא מגיש את לחם הקודש לאדם שמולו.
כך הוא גם אכל.
כך הוא גם ניקה שולחנות.
בתשומת לב.
נפעמתי.
צ׳רלס ייצר בעולם מנגינה מלאת משמעות, שעולמות עליונים שזורים בה עם כל צעד וצעד.
הרבה לפני שהעזתי לשוחח אתו ונעשינו חברים, הרגשתי שעולמי משתנה רק מלהביט באיכות בה צ׳רלס חי את חייו.
צ'רלס לימד אותי, מבלי שניסה, כמה עומק והוקרה נמצאים לנו מתחת לאף.
המפגש השני הוא לא מפגש עם מישהו, אלא עם קבוצת אנשים מקסימה… בני פחות משנה.
לפני המפגש עם צ׳רלס, עבדתי בקיבוץ אחר בצפון.
בבית התינוקות.
אתה יודע איך זה, בתחילת הדרך, לפני שאנחנו מתבססים בקריירה של חיינו, אנחנו עובדים בכל מיני עבודות מזדמנות, בלי לייחס להן המון חשיבות.
העיקר שנתפרנס איכשהו.
בדיעבד, הבנתי, הייתה זו הזדמנות פז לחוות כל מיני עבודות, ודרכן להכיר את עצמי ואת החיים: ניקיונות, שיעורים פרטיים, חקלאות ו… עבודה בבית התינוקות בקיבוץ.
העבודה הזו הדהימה אותי.
מצאתי את עצמי עם עשרה זאטוטים, מגיל שלושה חודשים.
כל אחד מהקטנטנים האלה היה עולם ומלואו.
כל אחד מהם הוציא ממני תגובות שונות לחלוטין.
אחד הוציא ממני חיבה אימהית,
השני היה לי כחבר שובב,
השלישית הדאיגה אותי,
הרביעי איתגר.
עד אז לא ידעתי עם כמה אישיות ונוכחות אנחנו מגיעים לעולם...
המפגש השלישי שאני רוצה לספר לך עליו היה עם המורה הקוריאני, שצחק. וצחק. וצחק.
הוא כל כך התגלגל מצחוק, שבקושי הצליח לדבר.
פגשתי אותו בחבל הארץ "לדאק" הגבוה שבצפון הודו, בקורס בן שלושה ימים.
ריטריט קוראים לזה.
שלושה ימים של לימוד רוחני עם המורה.
המורה הזה היה שונה מכל מה שפגשתי.
היה בו שקט עצמתי והוא היה צוחק וצוחק וצוחק.
הוא השפיע עליי יותר מכל רעיון מילולי.
אין דרך להסביר את זה...
מתברר שלשקט ולצחוק יש עצמה משנת חיים.
אני לא אשכח איך באחת מהמדיטציות הארוכות נתקפתי שיעול.
זה היה לי לא נעים.
אולם מלא באנשים מכל העולם,
עושים מדיטציה בשקט,
ורק השיעול הבלתי פוסק שלי נשמע בחלל האוויר.
אחרי מה שהרגיש לי כמו דקות ארוכות,
ניגש אליי המורה וסימן לי לצאת מהחדר.
הוא בא אחריי.
הרגשתי נזופה כמו ילדה בבית אבא.
ואז… הוא סימן לי לשבת על כיסא מעבר לדלת ונגע בעדינות במספר נקודות בגבי.
השיעול נרגע.
תחושת החרדה מנזיפה התחלפה בהוקרה עמוקה.
כמעט סיימתי לספר על עצמי.
על ההקשבה לעצמי, לחיים ולאנשים.
אני אימא לשני מדהימים,
ויש לי קריירה שהיא בעצם מפעל חיים,
עם יותר רצון ורעיונות ממה שהזמן מצליח להכיל.
מכיר את זה?
אחד האתגרים העצומים של כולנו בעידן המודרני, הוא מציאת היחס הנכון בין הספק רב לבין האיכות שאנחנו מייצרים.
אתה רוצה להיות סיפור הצלחה. נכון?
מה יעלה את ההספק שלך?
מה יעלה את האיכות?
הבאת אתך את האוקטבה שלך.
אז בוא ונסתכל עכשיו על כל אחד משבעת התווים, ונכוונן אותם.
כך תיצור לך חיים נהדרים!
