לפני שנים רבות, באחד מימי השואה, קראתי בעיתון ראיון עם ניצולת שואה. היא ספרה שככל שהזמן עובר, זיכרונות האימים של השואה נעשים יותר חיים ויותר מטרידים.
עד אז חשבתי לתומי שרק אצלי זה כך. מכיוון ששנים רבות הסתרתי ממשפחתי ומידידיי את קורותיי בתקופת השואה גם לא נתתי לעצמי דין וחשבון על הקושי ההולך וגובר אל מול הזכרונות. באותה מידה, לא האמנתי שאותה תופעה קיימת גם אצל אחרים.
כאשר שוחחתי אחרי ראיון זה עם חבריי, ניצולי השואה, על הקושי ההולך וגובר אל מול הזכרונות, הסתבר לי שעובדה זו הינה נחלת רוב ואולי כל ניצולי השואה, הבנתי שככל שאנסה להסתיר את הטראומה הקשה במעמקי נפשי, כן יקשה עליי יותר לשאתה.
לכן, אחרי התלבטויות רבות, החלטתי לכתוב יומן זה, הכולל את זיכרונותיי מתקופת השואה, ובעזרתו אני מקווה שכאשר ילדי, נכדי וניני יקראו את קורותיי, יבינו אותי כמו שלא יכלו להבין לפני כן.