1


רוקי בלבואה שייט לו כה וכה בתיבת זכוכית, שהיתה כל עולמו, בעצבנות הולכת וגוברת. אור הפלורוסצנט המסנוור מלמעלה ממש לא העניק תאורה הולמת לכתום המזעזע של דג תוכי הדם של פרנקי מאסרייה, שהיה רגיל לעיצוב החמים והשקט של משרדיו של קובורן גרנט, עם התאורה הרכה והמעומעמת, והתקשה להסתגל למעבר לחלל של הריסון גרנט השלישי, הבוהק בשחור ובכרום. בדיוק כמו הבעלים שלו, פרנקי בעצמה.


פיה של פרנקי התעקם בהעוויה. היא היתה יכולה להשתמש בבדיחה השחוקה על דג מחוץ למים, בקשר להתפתחות האחרונה שהציבה אותה בתור עוזרתו האישית של מנכ"ל תעשיות גרנט, אילו רק בטנה לא היתה מתהפכת בקרבה, בדיוק כמו המעגלים הלחוצים שבהם רוקי שחה באקווריום שלו. הריסון גרנט, הבכור מבין שני האחים מלונג-איילנד, היורשים של חברת הרכב עתירת ההון, היה ידוע ביכולתו להחליף עוזרת אישית בכל רבעון, עד שקודמתה בתפקיד, טסה פרנסיס, לקחה את העניינים לידיים, לפני שנתיים, ואילפה את הפרא הנודע לשמצה. כמי שנודעה ביכולתה להטיל אימה ולכפות את מרותה על כל אחד, כולל הריסון גרנט המתנשא והעריץ, טסה היתה ממשיכה להפוך את העולם לבטוח יותר לכלל האנושות, אלמלא עשתה את המעשה האנושי לחלוטין ונכנסה להיריון שחייב חופשת לידה של שישה חודשים. בקשה הגיונית לחלוטין, ברוב חלקיו של העולם, אך לא בעולם העסקים האנרגטי של מנהטן. פרנקי שמעה סיפורים על נשים בתפקידי ניהול בכירים ששלחו הודעות טקסט ממש מתוך חדר הלידה, כשהן אחוזות צירים, שצעקו, בין לחיצות, הוראות לכפופים להן. לא שמשהו כזה יוכל אי-פעם לקרות לה. כשהיא תמצא בסוף את הגבר המושלם ותתמסד אתו, היא תציב את גידול הילדים שלהם בעדיפות העליונה, שלא כמו הוריה, שחייבו את ילדיהם לעבוד במסעדה של משפחת מאסרייה מרגע שהיו גדולים מספיק כדי לפנות בה שולחנות.


אבל זה היה בעבר, וההווה הוא ההווה. היא נאנחה והביטה על ערימת העבודה הענקית הממתינה לה על השולחן שלפניה, בלי לדעת במה בדיוק להתחיל. היא לא היתה נאלצת בכלל להתמודד עם הבלגן הזה אילו טסה היתה עוזבת את תפקידה בצורה מסודרת, כפי שהתכוונה לעשות, אחרי שמצאה לבוס הבלתי אפשרי שלה עוזרת אישית זמנית הולמת. אבל לפי טענתה של טסה, הריסון פשוט סירב להכיר בכך שהיא עוזבת. עיניו נעשו מזוגגות בכל פעם שהנושא עלה, עד שלבסוף, כשהזמן אזל, טסה פשוט החלה לערוך ריאיונות.


ואז, כשבהפתעה גמורה, טסה נתקפה צירי לידה מוקדמים בלילה הקודם, בשעה שהריסון היה במסע עסקים להונג-קונג. כל הריאיונות בוטלו, ופרנקי הוצבה בתפקיד על ידי קובורן, הבוס הנדיב שלה, שהחליט שאחיו לא יוכל להסתדר בלי עוזרת אישית, מבלי ששאל אותה אפילו אם היא מוכנה למעבר.


"זאת הזדמנות מעולה להתבלט," הוא אמר לה בקולו המפתה. "שישה חודשים עם הריסון, ואת תשובי הנה עם מעמד שונה לחלוטין בהיררכיה של החברה."


או שהיא תהיה רק עוד אחת מהחיות הדרוסות שהריסון מותיר אחריו בשולי הדרך, חשבה לעצמה בצער פרנקי. זה היה חלומה, מאז שהיתה בוגרת מספיק בשביל למרוח צללית עיניים ולבקר במשרד של אבא של אולגה חברתה, במנהטן – להיות יום אחד מזכירה אישית זוהרת. ללבוש כל יום חליפות מחויטות לעבודה במשרד, לחיות בעיר התוססת שהיא כל כך אוהבת ולעבוד במסדרונות העליונים של הכוח והממון, שבהם נסגרות כל העיסקאות הכי גדולות.


גם אם זה סתר את תוכניות הוריה, שהיא תישאר בעסקי המסעדה המשפחתית. היא מימנה לעצמה לימודים בקורס לעוזרים אדמיניסטרטיביים, ובכספי הטיפים שחסכה, סיימה את לימודיה בהצטיינות ויצאה להגשים את חלומה.


תפיסת משרה אצל האח הצעיר, החתיך בטירוף והמקסים מאוד, לבית גרנט, נראתה לה כמו התגשמות החלום שלה. העבודה אצל משפחת גרנט, ששלטה באחת מחברות הרכב הוותיקות והנודעות ביותר באמריקה, ממרומי משרדיה בקומות העליונות של אחד מגורדי השחקים של מנהטן, היתה כאילו מישהו קרא פתק של "איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים" והקפיץ אותה חמש שנים קדימה.


היא תפסה את ההזדמנות בשתי ידיה ועיצבה את עצמה להיות שיא היעילות והמקצועיות בששת החודשים שלה עם קובורן גרנט. עיניו הכחולות והבורקות של הבוס שלה, וחיוכו הנעים, העניקו לסגן הנשיא של החברה סקס-אפיל בכמות שמעטות הנשים שיכלו לעמוד בפניו. אבל זה בדיוק מה שפרנקי הצליחה לעשות. היא ידעה שהוא בחר להעסיק אותה גם בגלל יכולותיה וגם בגלל שהיא לא נמסה מולו במהלך ריאיון קבלתה לעבודה, כמו שקרה לרבות מהמועמדות האחרות. בתמורה, הוא היה בוס שתענוג לעבוד אצלו. הוא העריך כל גרם של יעילות מהודקת שהיא הביאה למקום העבודה, ואת יכולתה לרסן את נטייתו להתלהב ולאבד מיקוד בעבודה שלו.


אז איך זה שהוא השליך אותה בקלות רבה כל כך לזאבים? היא בלעה את גוש המצוקה שעמד בגרונה ולקחה עוד לגימה מתה הלבנדר הצרפתי שהיה אמור להרגיע את עצביה. הריסון גרנט נודע בהיותו רציני וממוקד מטרה, בדיוק באותה מידה שבה אחיו הצעיר היה להוט ואימפולסיבי. הוא היה בעל מזג רע, על פי כל הדיווחים. היא השתמשה בביטוי "על פי כל הדיווחים" מאחר שטסה גוננה עליה תמיד מפני הבוס שלה, והיתה יורדת אל משרדו של קובורן כשמשהו היה נחוץ לה, כדי לחסוך לפרנקי את המפגש עם אחת מהתפרצויות הזעם של הריסון. פרנקי קיבלה את הסידור הזה בשמחה רבה. לא חסרו לה כלל עימותים עם מי שנבחר על ידי חבריו ללימודים בייל כבעל הסיכויים הגדולים ביותר להפוך לנשיא ארצות הברית. ועל פי השמועות, היום שבו זה עשוי להתחיל לקרות כבר לא היה רחוק כל כך בשביל הריסון בן השלושים ושלוש. אביה אמר לה שיש לו מעמד והשפעה רבים מספיק, בקרב קהילת העסקים, כדי להתמודד בתור מועמד עצמאי, כבר בבחירות הבאות, ושבמצב הפוליטי הנוכחי הוא מסוגל בהחלט לזכות.


אם זה יקרה, קובורן יקבל לידיו את ניהול החברה, ופרנקי תהפוך ליד ימינו של האיש העומד בראש המערכת. התפתחות הקריירה המושלמת, מכל בחינה שהיא. אבל רק אם היא תצליח לשרוד את ששת החודשים הקרובים.


פעימה עשתה את דרכה מרקתה השמאלית אל אמצע ראשה, בהביטה בתיקים שטסה סימנה כדחופים. השתלטות רצינית על חברה אחרת, הכנה לישיבה של בעלי המניות, נסיעה קרובה להודו, בעוד כמה שבועות קצרים... כל זה נראה הרבה מעבר ליכולותיה.


רוקי לכד את תשומת ליבה מזווית עינה, כשהוא שוחה הרבה יותר מהר כעת, במעגלים שלו, כאילו ביקש לאותת לה על אסון קרב. עיניו בולטות מראשו האריסטוקרטי והבעת פניו קודרת ומנבאת רעות. כן, אני יודעת, רצתה פרנקי להרגיע אותו. אבל יש לנו עשרים וארבע שעות להתכונן לחזרה שלו.


מה שאומר שהיא חייבת להשלים את העבודה הזאת. למרות חששותיה משינוי התוכניות המסחרר הזה, היא היתה נחושה בהחלטתה להוכיח להריסון גרנט שהיא העוזרת האישית הטובה ביותר שיש, מלבד טסה, מעין אשת-חיל מודרנית. שום ברירה אחרת לא היתה קיימת.


התיק של רכישת החברה היה בראש הערימה. הסתבר שתעשיות גרנט עמדו לרכוש את סיבריוס – ספק רוסי של חלקי מכוניות. המשימה הראשונה, הספיקה טסה להגיד לה בדרכה אל בית החולים, היא להשלים את בדיקת הרקע הנוספת שהריסון הזמין, כדי לחזק שתי נקודות במשא ומתן העומד בעיצומו.


היא סקרה את הדו"ח במבט, החליטה שזה עומד להיות לילה ארוך, ועברה על המגירות של טסה כדי למצוא תפריט משלוחים של איזו מסעדה. התאילנדית הקרובה די נראתה לה. אז היא הזמינה לעצמה ארוחת ערב, חלצה את נעליה והתיישבה בנוחיות. בשבע, איש הביטחון שהתחלף העלה לה למשרד את האוכל שהובא, ראה שהיא עובדת לבד והבטיח לעבור במהלך הערב ולראות מה שלומה. היא החליטה שמגיעה לה כוס של פינו גריג'יו מהריסון גרנט, אז היא נטלה בקבוק, יקר אך לא יקר מדי, מתוך הבר המאובזר היטב, במשרדו, ולקחה אותו, עם כוס, בחזרה אל שולחנה ושם פתחה אותו.


היא עמדה להתחיל לזלול את האטריות, כששמה לב שבמסעדה שכחו לשלוח לה מזלג. לאכול אטריות בידיים לא בא כלל בחשבון. היא שלחה את רגליה קדימה, לחפש את נעליה, אך לא מצאה אותן. היא התכופפה והכניסה את ראשה מתחת לשולחן הענקי כדי לאתר אותן. החלל מתחת לשולחן היה אפלולי ולקח לה כמה שניות עד שהבחינה בנעל השמאלית שלה. היא החזיקה אותה בתחושת ניצחון, בידה הימנית, וכבר עמדה לשלוח את ידה לחפש את הנעל השנייה, כשקול עמוק וצונן כמו קרחון ארקטי חדר אליה דרך העץ המוצק של השולחן.


"לא חשבתי בכלל שזה ימצא חן בעיניך, ג'פרי. אני משלם לאנשים כמוך בשביל שיבצעו דברים, לא תמורת החשיבה האסטרטגית רבת התובנה שלך."


הריסון גרנט. הו, אלוהים. מה פתאום הוא חזר כבר הלילה?


היא משכה את ראשה בחזרה למעלה, חלקו האחורי של גולגולתה נתקל בלוח העץ העבה של המשטח שלו. כוכבים התפוצצו מאחורי עיניה. קללה נפלטה מפיה והנעל נשמטה מידיה שנשלחו לתפוס את ראשה כדי לספוג את פעימות הכאב שהתפשטו בו.


"אלוהים אדירים." הקול הקשה הלך וקרב. "ג'פרי, אני אצטרך להתקשר אליך חזרה."


פרנקי היתה מודעת במעומעם לידיים גבריות, חזקות, שהרחיקו אותה מהשולחן והרימו את סנטרה. היא מיצמצה כשהוא הרחיק את ידיה מראשה והיטה את גולגולתה אחורה. ראש צלול היה יכול להיות כלי נשק מועיל למפגש הראשון עם הריסון גרנט, אבל המוח שלה היה לגמרי מעורפל כשהיא התבוננה בו מקרוב. לבוש במעיל גשם שחור וארוך, בהתאם למזג האוויר המעונן והגשום של ניו-יורק, הוא היה גבה-קומה מאוד. החליפה האפורה הכהה שהוא לבש מתחת למעיל, מעטה הזיפים שעיטר את סנטרו האריסטוקרטי והמבט החודר כמו לייזר, של עיניו השחורות, דרך משקפיו היוקרתיים, גרמו לה לתהות בראש סחרחר האם הוא השטן בהתגלמותו.


בסננו קללה חרישית, הוא השליך את מכשיר הטלפון שלו על השולחן וחפן את אחורי ראשה באחת מידיו הגדולות, כשאצבעותיו לוחצות על קרקפתה כדי לחוש אם צצה בה בליטה. כשהוא איתר את הגוש הצומח שגרם לכאב הפועם בראשה, מצחו נחרש קמטים. "מה בדיוק חיפשת שם למטה?"


"נעליים," הפטירה פרנקי בלי מחשבה, כשהעולם סביבה מתחיל להתייצב. היא לקחה כמה נשימות עמוקות ובחנה אותו ביתר עיון. אל העיניים הכהות הללו הצטרף חוטם נשרי מושלם ומתחתיו פה רחב ומוצק. מסתבר שבימינו השטן מגיע בדגמים יפי-תואר מאוד, שגם מריחים נפלא.


הוא הרים שלוש אצבעות. "כמה אצבעות?"


"שלוש."


איזה יום היום?"


"שלישי. השישה באוגוסט."


הוא הניח לאצבעותיו להחליק מראשה, אם כי מבטו הכהה נותר נעוץ עדיין בפניה. "אלא אם כן מדובר פה בגירסה של זהבה ושלושת הדובים בכיכובה של בחורה ברונטית, את יושבת בכיסא לא לך."


ליבה האיץ את מהלכו לשמע קולו הנמוך והחלק כמשי, כשסקרנות ניבטה ממעמקי מבטו הכהה והמהפנט למדי. "מה אם בעצם זה כן הכיסא שלי?" היא שאלה בניסיון להפיג את המתח.


פיו התעקל. "אז כבר היה ברור לי שזוהי אגדת ילדים, כי הכיסא הזה הוא של טסה, העוזרת האישית שלי, ואת," הוא סקר במבטו את כולה, כולל בחינה מעמיקה למדי של שתי רגליה, "לא טסה, בלי ספק."


פרנקי בלעה במאמץ ועקבה אחרי מבטו. בכל המהומה הזאת, חצאיתה, השמרנית באורכה, התרוממה במעלה ירכיה וחשפה את קצה גרבי המשי הכהות שהיו הפרט היחידי בבגדי המשרד שלה שבו היא הרשתה לעצמה קצת נשיות. הו, אלוהים. היא משכה את בד הצמר הקל והקייצי עד לברכיה, וסומק רב כל כך הציף את פניה, שהיא הרגישה כאילו היא ממש בוערת. במאמץ רב, היא אילצה את עצמה להשיב את מבטה אל פניו וראתה שם... אכזבה?


"טסה," היא לחשה, בנסותה נואשות למצוא דרך להציל את המצב, "קיבלה צירי לידה מוקדמים וילדה את התינוק שלה אתמול בערב. קו – " היא נאלמה דום כשברק כסוף הבליח לרוחב החדר. היא מיצמצה מפני שחשבה שמוחה הסחרחר ברא את המראה, אבל כשפקחה אותן שנית, ועדיין ראתה את שני שומרי הבניין לובשי המדים, קרבים אליהם במהירות, עם אקדחים שלופים, פיה נפער בתדהמה.


"ידיים למעלה."


השומר צעק לעברם את המילים, ותשומת לבם היתה ממוקדת בהריסון. פרנקי הרימה את ידיה, כשליבה הולם בחזהּ בפראות כזאת, שהיא חשבה שבעוד שניה היא עומדת להתעלף. מבטה היה ממוסמר אל השתקפות האורות בקניהם הכסופים של האקדחים.


בסוף היא הצליחה לנתק את מבטה המבוהל מהאקדחים ולהעביר אותו אל הריסון, שפניו נראו משועשעים למדי. במקום למלא את מצוותו של השומר, הוא הניח את כפות ידיו על ירכיו כדי להתרומם.


"אני אמרתי ידיים למעלה," חזר השומר וצעק בנופפו באקדח שלו מול הריסון. "עכשיו."


הבוס שלה הרים את ידיו בתנועה איטית ומוגזמת. הוא מילא אמנם את ההוראה, אבל כל שריר בגופו היה דרוך במחאה, מבטו השחור נצץ. השומרים חשו בכך ועיניהם נותרו ממוקדות בו.


"ידיים מאחורי הגב."


פיו של המנכ"ל נפתח. "אני סבור ש – "


"ידיים מאחורי הגב."


הבוס שלה שם את ידיו מאחורי גבו, ועננה קודרת חלפה על פניו. השומר הקרוב יותר השיב את האקדח שלו לנרתיקו, סובב את המנכ"ל אחורה, בחשש מפני העוצמה שניכרה בממדי גופו, וסגר זוג אזיקים על פרקי ידיו.


הו, אלוהים. מוחה הקפוא של פרנקי קלט כעת שהשומרים הם שומרים של תעשיות גרנט. אבל מה פתאום הם עוצרים את הריסון גרנט?


השומר שאקדחו היה שלוף עדיין, החווה באצבעו לעבר פרנקי. "גשי הנה."


החלק ההגיוני של מוחה אמר לה שהיא לא רוצה שום עסקים עם מי שמחזיק אקדח שלוף, אפילו אם הוא לובש מדים. אולי האנשים הללו רק מתחזים לשומרים של תעשיות גרנט. אולי בעצם הם רוצים לשדוד אותם ...


"זוזי," נהם לעברה האיש. ישבנה של פרנקי התרומם במהירות מהכיסא. היא לא ידעה איך בדיוק זה קרה, מאחר שרגליה הרגישו כאילו הן עשויות מספוג, אבל היא הצליחה לדשדש אל המקום שבו עמד האיש, כשהיא רועדת כל כך, שניתן היה לשמוע את שיניה נוקשות. שותפו דחף את הריסון להושיבו בכיסא שהיא פינתה.


"מה קרה?" שאל השומר שעמד מאחורי פרנקי.


היא שלחה אליו מבט לא מבין. "מה – למה אתה מתכוון? אתם הלא התפרצתם לכאן..."


"את לחצת על כפתור המצוקה."


כפתור המצוקה. איזה כפתור מצוקה? היא זכרה במעומעם משהו מההדרכה שלה בקשר לכפתור מצוקה שעליו היא יכולה ללחוץ אם משהו יקרה, אבל בזמנו היא התייחסה בביטול מוחלט לכל העניין וחשבה שהכפתור יהיה שימושי כדי להיפטר מידידותיו הזנוחות של קובורן יותר מאשר בכל מקרה חירום אמיתי. הכפתור במשרד שלה היה על הקיר, ליד השולחן שלה.


מבטה שוטט אל הקיר שליד שולחנה של טסה. שום כפתור.


"הוא מתחת לשולחן, מצד ימין," אמר לה השומר.


מתחת לשולחן? מבטה נע אל שולחן המהגוני הגדול, שלידו ישב כעת הבוס שלה, כבול באזיקים. תחושה מחליאה אחזה בה. נראה שהיא פגעה בטעות בכפתור כשהריסון נכנס בהפתעה אל המשרד.


השומר החווה לעבר הריסון. "פיט אמר לי שאת עובדת כאן לבד. והידיים שלו היו עלייך כשאנחנו הגענו."


בטנה של פרנקי התהפכה. השומרים היו חדשים. תעשיות גרנט החליפה חברת אבטחה בשבוע שעבר. "זה," היא הסבירה להם בקול חלוש, "הריסון גרנט, המנכ"ל של החברה. אני לחצתי בטעות גמורה על לחצן המצוקה."


פניהם של השומרים נאטמו והאפירו בתיאום מושלם. פניו של הריסון עברו מתימהון להבעה הרבה יותר אפלה, שפרנקי העדיפה לא להישיר מבט אליה.


השומר הקרוב פנה לבחון בחשדנות את הגבר הגבוה והאלגנטי שישב בכיסא. "אתה לא אמור להיות בחוץ לארץ?"


עיניו של הריסון, השחורות כלילה, נצצו אליו בחזרה. "אני החניתי בחניון התת-קרקעי ועליתי במעלית האחורית."


"אתה לא נראה כמו בתמונה שלך."


פרנקי רצתה לצרוח עליו שלא יוסיף להרגיז את המפלצת. הניצוץ שבעיני המנכ"ל נעשה רצחני. "אני יכול להבטיח לך שהיא," הוא אמר בהחוותו בראשו לעבר פרנקי, "מי שהיא לא תהיה, אומרת לך את האמת. בהיותי מכור לעבודה, כמו שאני, נאלצתי להתחיל להרכיב משקפיים, מאז שהצטלמתי לאחרונה."


"יש לך איזו תעודה מזהה?"


הבוס שלה הרכין את סנטרו. "בכיס הקדמי."


השומר הקרוב יותר אל הריסון שלף את הארנק מתוך כיס הז'קט בזהירות רבה כל כך, שפרנקי תהתה אם הוא חושש שהריסון ינשוך אותו. הרי ידיו היו כבולות מאחורי גבו. השומר פתח את הארנק, סקר את תוכנו ופניו האפירו עוד יותר. בחילה עלתה בגרונה של פרנקי.


"אני מתנצל על הטעות." השומר החליק את הארנק בחזרה לכיס של הריסון. "הסיטואציה שבה מצאנו את שניכם. בקבוק היין. אנחנו פירשנו את זה לגמרי לא נכון."


מבטה של פרנקי טס אל בקבוק הפינו גריג'יו שעל השולחן. הו, לא. האופן שבו הריסון גחן מעליה... לא יייתכן שהם חשבו שזה היה מפגש אוהבים שהשתבש... נכון?


ההבעה הקודרת שעל פני הבוס שלה העידה שזה בדיוק מה שגם הוא חושב. הוא היפנה את מבט הלייזר הנוקב שלו לעבר השומר. "יש לך בדיוק חמש שניות להוריד ממני את האזיקים האלה."


השומר שלף את המפתחות שלו והורה להריסון לקום ולהסתובב כדי לשחרר אותו. "אנחנו עובדים בסבבים," הוא אמר להריסון בהתנצלות בהסירו את האזיקים. "אנחנו חדשים בבניין הזה, כך שלא הכרנו אותך, מר גרנט."


הבוס שלה פשט את זרועותיו ומתח את כפות ידיו כדי לחדש את זרימת הדם. "טוב, אז עכשיו כשביררנו שכולם מלבדי חדשים פה," הוא אמר בלעג, כשמבטו נעוץ בפרנקי, "והבנו בוודאות שלא היה מדובר פה במפגש רומנטי כושל, בשביל חרושת השמועות של המשרד, אולי תגידי לי סוף-סוף מי את, וזהבה לא תיחשב לתשובה הולמת."


היא נשכה די חזק את שפתה התחתונה. "פרנצ'סקה מאסרייה. אני העוזרת האישית של אחיך. בעצם... שלך, עכשיו."


"מה את אומרת?" פרנקי ראתה את כל הקריירה שלה תלויה על סף התהום שפער מבטו האפל והבלתי קריא. עלה בדעתה שאם ישיבו אותה לעבוד אצל קובורן, זה יהיה רק במזל.


המנכ"ל היפנה את תשומת ליבו אל השומרים. "אני מציע שתתחילו להסתובב בקביעות ברחבי הבניין, כדי להכיר את האנשים שעובדים בו."


השומרים הינהנו כאחד. "בהחלט, אדוני."


הריסון נופף אליהם בידו. "לכו."


פרנקי עמדה רועדת, במרכזו של מה שהפך פתאום לחדר קבלה דומם, אחרי הסתלקותם של השומרים במדיהם הכסופים, לכיוון המעלית. הבוס שלה ניצב לפניה, רגליו נטועות ביציבות על הרצפה והילה אפורה מעושנת אפפה באופן ניכר את גופו הגברי.


היא העדיפה אותו יותר באזיקים.


פיו של הריסון התעקל בחיוך מלגלג. "למרות כל מה ששמעת אולי, מיס מאסרייה, אני לא מפלצת."


הנזיפה שלו היממה אותה ומנעה אותה מלהשיב. "אז אני מבין שאת תמלאי את מקומה של טסה עד שנוכל למצוא מישהי אחרת?"


"בעצם, קובורן ביקש ממני להמשיך לעבוד אצלך עד שטסה תחזור."


מבטו התוהה התמקד בה. "קובורן חושב שהשמש זורחת ושוקעת עם הופעתך במשרד כל בוקר, מיס מאסרייה. איך נוכל לצפות ממנו להסתדר בלעדייך במשך שישה חודשים תמימים?"


סומק הלהיט את לחייה לשמע המחמאה הלא צפויה. "אני בטוחה שהוא יצליח להסתדר," היא הצטנעה. "אף אחד אינו חסר תחליף."


"מלבד טסה."


היא נרתעה. הוא בחן אותה לרגע, ומבטו הנוקב כאילו צילם אותה בקרני רנטגן לשם בחינה מעמיקה יותר. "אני זקוק לקצת שינה," הוא סיכם את השיחה. "קחי את היין ואת ארוחת הערב שלך הביתה, נוחי כמו שצריך ואנחנו נדון בכל זה מחר בבוקר."


פרנקי עשתה צעד לכיוונו. "יש לי קצת – "


הוא הרים יד. "אני טסתי שש-עשרה שעות עכשיו, והגעתי הביתה רק כדי לשמוע שיד ימיני המבריקה והעוזרת האישית חסרת התחליף שלי שוכבת בבית חולים ויולדת בדיוק כשהיא אמורה לסייע לי בתהליך רכישה מורכב. אני נכבל באזיקים על ידי אנשי הביטחון שאת משכורותיהם אני בעצמי משלם, כשאקדחיהם מכוונים לי לפרצוף. ואם זה לא מספיק, הגוף שלי ממש מוחה על כל הקפיצות הללו מאיזור זמן אחד למשנהו. הדבר היחידי שיגרום לי להרגיש קצת אנושי כרגע," הוא הכריז בהדגשה, "הוא משקה הגון ותנוחה אופקית במיטה שהיא מיטתי. ואת, מיס מאסרייה, הדבר היחידי שעומד בדרכי אל שני אלו. אז אלא אם כן את רוצה לסיים שם את השיחה הזאת, נעלי בחזרה את נעלייך ובואי נכריז על סופו של הערב הזה."


פיה נפער בתדהמה. האם הוא באמת אמר את מה שהיא שמעה? ואיך זה שהרעיון נשמע לה מרגש ולא לגמרי מחריד ולא ראוי?


עיניו נפקחו במידה בלתי נראית כמעט, ואז הוצרו. "רק התלוצצתי, מיס מאסרייה. לכי הביתה."


היא הביטה מטה, ברגליה היחפות על רצפת השיש ובציפורניה הוורודות הבהירות, מושפלת לגמרי. מעולם, בכל ששת החודשים שלה כעוזרת האישית של קובורן, היא לא התנהגה בצורה כל כך לא מקצועית.


אבל, היא אמרה לעצמה בהרימה את סנטרה, הצעד הראשון בדרך לשיקום מעמדה הוא להמשיך קדימה. הם ישובו וייפגשו בבוקר, כמו שהוא אמר, והיא תראה לו מאיזה חומר היא קורצה, והכל יהיה בסדר.


"אז אני אראה אותך בבוקר, ואז נעבור כבר על העניינים הדחופים."


הוא היטה את ראשו. היא הסתובבה וצעדה אל השולחן שלה, אך קול הבריטון העמוק של הריסון עצר אותה. "מיס מאסרייה?"


היא הסתובבה אליו.


"באיזה בית חולים שוכבת טסה?"


"הר סיני."


ההומור שנצנץ באותו רגע בעיניו תפס אותה בהפתעה גמורה. פתאום הוא נראה כמעט אנושי. "את חושבת שתוכלי לשלוח לה קצת פרחים בשמי, מחר בבוקר, בלי העזרה של חיל הפרשים?"


היא הצמידה את שפתיה זו לזו. "אני אטפל בזה."


המפלצת היה ספון לבטח במשרדו, עסוק בפריקת תיק המסמכים שלו, כשהיא הכניסה את ראשה כדי להודיע לו שהיא הולכת. הוא איחל לה לילה טוב פזור דעת, והורה לה לקחת מונית. עייפה כפי שהיתה, היא עשתה כדבריו, ובהגיעה הביתה, היא לקחה כדור נגד כאב הראש שפעם ברקותיה. היא חיממה מחדש ואכלה מחצית מהאטריות התאילנדיות שלה, ואז טבלה את גופה באמבטיה חמה.


היא בדיוק הניחה את ראשה על הכרית כשהטלפון הסלולרי שלה צילצל. היא הזדעפה והרימה אותו משידת הלילה שלצד מיטתה. מספר לא מזוהה. היא כבר עמדה לדחות את השיחה כשעלה בדעתה שזה רק יגרום למי שזה לא יהיה להתקשר עוד פעם ולהעיר אותה.


"מדברת פרנצ'סקה," היא מילמלה בקול ישנוני אל תוך הטלפון.


"רק בדקתי שהחבטה שקיבלת בראש לא גמרה אותך."


קולו העמוק של הריסון גרנט גרם לה להתיישב במיטה כמו אולר שהתקפל. מאיפה לעזאזל יש לו את מספר הטלפון שלה? רשימת הטלפנים של החברה. בטח.


"דאגתי לשלומך. הייתי צריך לשלוח אותך להיבדק בבית חולים."


"אני בסדר," היא השיבה בקול מקרקר. ללא הקור הארקטי שהיה בו קודם, קולו היה הדבר הסקסי ביותר שהיא שמעה בטלפון אי-פעם – עמוק, קטיפתי ומתובל בלאות צרודה שחדרה עד לקצות העצבים שלה.


האם הוא לא היה בדרך למיטה? האם הוא מתקשר אליה מהמיטה שלו?


היא ניערה את ראשה והעוותה פנים כי הלמות הכאב הזכירה לה שמוטב היה להימנע מכך. איך היא יכולה לדמיין מראות ארוטיים של האיש שכפי הנראה יעיף אותה ממקום העבודה שלה מחר בבוקר?


"את גרה עם מישהו?"


היא מיצמצה בהפתעה. "אני – אני לא חושבת שזאת שאלה שאני חייבת לך תשובה עליה, נכון?"


הצחוק החמים, המאוד גברי, שהגיע אל אוזנה מצדו השני של הקו, גרם לשערות שעל עורפה לסמור. "לא התעניינתי בחיי האהבה שלך, פרנצ'סקה. התכוונתי להגיד לך שאם יש לך שותפים לדירה או בן-זוג או משהו כזה, את צריכה לבקש מהם להעיר אותך כל כמה שעות, לוודא שאינך סובלת מזעזוע מוח. זעזועי מוח יכולים להיות עניין רציני מאוד."


"אה." פרנקי כבשה את תחושת הבושה שעלתה מחדש והציפה אותה. "זה מתחשב מאוד מצדך. יש לי באמת – כלומר, שותפה לדירה. היא לא נמצאת כרגע, אבל אני אבקש ממנה."


"טוב מאוד. אז להתראות מחר בבוקר."


היא מילמלה ברכת לילה טוב וניתקה. בעת שחבטה בכר שלה, היא קיבלה בברכה את הבריזה הקלילה שנכנסה דרך החלון הוויקטוריאני העתיק שלה וציננה את לחייה המלוהטות. הריסון גרנט יכול להוסיף נאיבית להחריד לרשימת תכונותיה של העוזרת האישית החדשה שלו, אחרי ההתנהלות האומללה שלה היום. וזה בתנאי שהוא יחליט להשאיר אותה בתפקיד... היא לא היתה מוכנה להמר על זה.