““The world is a book, and those who do not travel read only one page.”
שמעתי את המשפט הזה מבחור אנגלי שטייל באוסטרליה ב Land cruser חבוטה בת ש30, צבועה כמו ג'ונגל שציירו ילדי גן בשיתוף פעולה. הוא טען שיש בו דם צועני. מכיוון שאני אוהב ספרים, ואוהב טיולים המשפט הזה מצא חן בעניי, והנה אני זוכר אותו 15 שנים אחרי.
הספר איך לומר לא היה ה Cup of tea שלי, אולי בגלל הדמות הראשית המשמימה.
הנרי, בנקאי שיצא לפנסיה, ועמל על טיפוח פרחי הדליה בגינתו, חיי חיים משמים ונוחים, הדבר המסעיר ביותר שקורה בחיו זה מיסת חצות בחג המולד, וערבים אצל לקוח שלו, כשביתו של הלקוח עסוקה בריקמה לצידם... ואולי היא בכלל מתעניינת בו, רק שהוא מעולם לא טרח לבדוק. חיו של הנרי משתנים כאשר בלויית אימו הוא פוגש באחותה בת ה 75, נפש חופשיה, שטילה רבות בעולם ונהלה חיים סוערים, שונים בתכלית מאלה שמנהל הנרי.
הנרי מצטרף לדודתו למסעות, המסעות אט אט משנים את הנרי.

לכאורה סיפור מבטיח, הוסף לזה קצת הומור בריטי טוב, התנגשות אדיואלוגיות והנה לך מתכון לספר טוב. אז זהו, הספר לא הצליח להתרומם לשם, והיה חביב לא יותר. יכול להיות שגריהם גרין עשה עבודה טובה מידי בבניית משמימותו של הנרי, עד שהדבר גרם להאטת קצב הסיפור באופן שפגם בהנאה ממנו.

היום אני עדין מטייל, אבל כבר לא יוצא למסעות, כבר לא נותן להתרחשות בטיול להוביל אותי, כבר לא נשאר במקום שבקושי גרים ב 40 אנשים זמן ארוך כי האופנוע התקלקל והחלק יגיע בעוד שבועיים, כבר לא מחשב מסלול מחדש כי פגשתי מישהו או מישהי שמתאים לי ללכת איתו, כבר לא מתנדב למשלחות מחקר סתם כדי לבקר במקומות שאחרת אין סיכוי שאגיע אליהם. היום אני מטייל, קורא, מתכנן נצמד לרוב לתוכנית, צריך להספיק וסה"כ נהיה פה 10 ימים...
אפשר שלא הייתי מתנגד לפנסיה מוקדמת כמו של הנרי.”