“"הו אנשים טיפשים,
שמשלחים חצים למטרות מוטעות,
מוכים קשות בצדק, ואינכם לומדים
מידידים, אלא מכוח העובדות
ועריכם, שיכולות לחסוך אסון
בהידברות, פותרות ענייניהן בדם!"

שמישהו יאהב אותי כמו שמחזאים אתונאים אוהבים את אתונה.
אהרון שבתאי מספר בהקדמה לתרגומו שאיזה פרשן עתיק כתב על המחזה שהוא "שיר הלל לאתונה" וכלומר.. לא טועה, אבל זה נכון למשהו כמו חצי מהמחזות האתונאים שקראתי.

בכל מקרה, אתחיל מהבעיה הכי גדולה של המחזה; יש בו כמה מאות שורות של קינות על "השבעה נגד תבי", וצר לי, אבל השבעה האלו היו חבורה של חלאות שלא מעוררים סימפטיה בשום צורה, אז רגשית זה לא חדר אליי, למעט סצנה אחת די מחרידה של אבל קיצוני.

הסימפיזם הקבוע לאתונה דווקא נהדר במחזה הזה. אוריפידס מכניס דיאלוג קצר ויפה על עליונות הדמוקרטיה על משטר הרודנות, ומתאר את החשיבות של החוקים הקדומים והמוסר בהנחיית הספינה האתונאית.
בד בבד יש הכרה חכמה וכואבת ברוע שבמלחמה, במספר קטעי טקסט שמבכים את פלישת השבעה לתבי ואת אירועי המחזה הזה.
המחזה הזה מהלל את אתונה, כן, אבל הוא מהלל אתונה מאוד מסוימת, שבתקופת כתיבת המחזה הייתה בגסיסה ומידות מנוגדות לאלו שהיצירה מהללת שלטו בה. די מזכיר לי את "אדיפוס בקולונוס" מהבחינה הזו, וגם שבתאי מציין זאת בהערותיו.
המחזה אף מסתיים בקטע מדהים של ריאל פוליטיק כמעט מקיאווליסטי, שאני בוחר לפרש בעין ביקורתית על האלים ובעלי שררה מסוימים. אם זו הייתה כוונת המשורר נסתר ממני, אבל היי, זו הכוונה של אדם חשוב בהרבה; הקורא.

אני חייב להגיד להגנת המחזה שקראתי אותו בשתי ישיבות כמעט רצופות באותו היום, בו הייתי על שעה וחצי של שינה, ואחת מהישיבות הללו הייתה בחדר המתנה ולא בסביבת קריאה אידאלית, אבל סה"כ בזמן שמדובר ביצירה נחמדה לא מדובר ביצירה מהגדולות של אוריפידס. אני מניח שהבעיה הגדולה שלי היא אותן הקינות על השבעה נגד תבי, שלא רק שלא מזיזות רגשית אלא גם חוזרות על עצמן להחריד ונגררות מעט, כמו גם העובדה שיש מחזות אחרים שbeen there and done it, חלקם יותר טוב (אהממ "אדיפוס בקולונוס" אהממ)

6.5 \ 10

עייפתי מקריאת כל מחזות יוון, אני צריך הפסקה ולחזור לזה רענן יותר. לשם כך התחלתי כבר לקרוא יצירה קלילה ורחוקה מאוד מהווי המחזות הללו; "האיליאדה" בתרגום טשרניחובסקי. מי ייתן והאלים יהיו לצדי.”