“שמעו סיפור, פעם כשהייתי סטודנט, גרתי בדירה של אחות של חבר ילדות. נשארו בדירה כמה דברים שלה, והם היו מאופסנים בארון שלא היה לי בו שימוש. מעל הארון היה ארגז גדול שהכיל המון המון תקליטי ויניל. שאלתי אם אוכל להאזין לתקליטים. היא אמרה "הם לא שלי, אבל אני אשאל את בעל האוסף". אחרי מספר ימים היא חזרה אלי: "אין בעיה, מבחינתו, אם אתה רוצה האוסף שלך". היה שם מבחר אקלקטי של תקליטים, החל מאוסף מלא של תקליטי פינק פלויד (למעט אלבומים מאוחרים- ופחות מעניינים), ELO, YES LED ZEPPLIN DOORS מלא אלבומים של ישראלים קלאסים, שבלול, שלום חנוך החברים של נטאשה ועוד..אוסף מדהים. כששאלתי איך הוא מוותר על כזה אוסף התשובה שקיבלתי שמטה לי את הלסת. "האוסף לא באמת שלו, היתה לו בעיית סמים, את הסמים הוא היה ממן מבתים אליהם פרץ, בכל בית, לקח תקליט למזכרת...פתאום הבנתי שאני בעלים של רכוש גנוב. שאין דרך להחזיר את הרכוש לבעלים המקורי. מה דינו של האוסף? בסוף שחררתי, התקליטים עדיין ברשותי, אבל אני כבר לא מקשיב לתקליטים, אני מניח שמעטים האנשים שזו הדרך בה הם מאזינים למוזיקה בימנו.
ואיך זה קשור ל TELEGRAPH AVENUE, במרכז הסיפור שני שותפים, בחנות תקליטים משומשים, חברים בלהקה משותפת, הנשים שלהם שותפות (שתיהן מילדות). האחד לבן, האחד שחור, האחד הוא הבן של כוכב סרטי קונג פו מזדקן, שמזמן ירד מגדולתו, ואם כבר לרדת, אז לרדת הכי נמוך. שייבון לא חס על הקורא. התחלתי את הספר מספר פעמים ונטשתי אותו, הקפיצה בין הדמויות, המקצב של הסיפור, כל פעם שאתה נכנס למקצב הוא משנה אותו. כל פעם שאתה מתחיל להתמסר לקו עלילה מתחיל קו אחר, אתה יודע שבסוף הכול יתחבר אבל מתי. חנות התקליטים בסכנת סגירה, מגיע טייקון לשכונה שמתכנן לבנות קניון ענק ובו תהיה גם חנות תקליטים גדולה.
אתם מכירים את זה שיש לכם חבר או חברה שלא סותמים את הפה? כאלה שאתה לא מתקשר אליהם אם אין לך 40 דקות לפחות פנויות, רק מה... הסיפורים שלהם ממש מעניינים, אתה מקשיב לליהוג, ואתה מתמסר, אתה רוצה לשמוע, הם מעניינים אותך לא רק בגלל שהם חברים.. כזה הוא מייקל שייבון. מעין חבר קרוב זיין שכל, שאי אפשר להפסיק להקשיב לו. גם כשהדמויות שיכורות/כועסות/ממורמרות/לא רציונליות, הדברים שהם אומרים\מרגישים מעניינים.

מומלץ בחום, למי שמוכן להתמסר ולהשקיע טיפה.”