ראשית דבר - הבום הגדול
לדאק, צפון מזרח הודו
יוני 2004
מספר דקות לאחר הזריחה עדיין שרוי היה הכפר באשליית השקט. נהימות היאקים ופעיות הצאן לא נשמעו עדיין. גם רכסי ההרים שהתנשאו מעל הכפר נראו שקועים בשינה, מכוסים בשמיכת עננים לבנה ותפוחה. ריח חלב חמוץ היה תלוי באויר, מעורב בריח הזבל שעורבים נברו בו אתמול. גם הם עדיין לא התעוררו לשגרת יומם החדש.
מהחלון הגדול של חדר הגסט-האוס נשקף עמק זאנסקר. הוא היה פרוס עמוק מתחתנו בשלל צבעים עזים. לאורכו זרם הנהר ברעננות נערית בינות מדרונות ההרים הצחיחים.
ההשתתפות במשלחת במהלך חופשת הסמסטר היתה עבורי מרעננת ומלאת חוויות. עם זאת, היה עלי להתייחס לטיול שהזדמן לי כאל משימה חשובה ולהקפיד על עמידה בזמנים. הכרחתי את עצמי לעזוב את החלון, להתנתק מהנוף ולסיים לארוז את התרמיל שלי. במסדרון כבר נשמעו קולות שאר חברי המשלחת היוצאים מחדריהם ויורדים לקומת הכניסה. בחפזוני דחפתי בחוסר סדר את הפריטים שנותרו מפוזרים בחדר. סגרתי בזריזות את הרוכסן, נעלתי את נעלי המסע החומות שלי, מתחתי את השרוכים הגמישים, קשרתי אותם בקשר כפול, ומיהרתי להעמיס על גבי את התרמיל. ביד הפנויה אספתי את מנשא המצלמה ושקית עם נעלי הספורט, והתחלתי להתנהל לעבר הדלת כדוב מהיר ומסורבל.
כאשר הגעתי לכניסה ראיתי שכל חברי המשלחת ניצבים כבר בסמוך לג'יפ הירוק. דניאל, הארכיאולוג, עמד מול, זקוף ויציב, חבוש בכובע הבוקרים שלו. הוא סימן להם להישאר במקומם, כנראה כדי לחכות לי. כשהבחין בי דניאל יוצאת מהמבנה אורו עיניו, אך זיהיתי במבטו נימה נוספת שטרם הספקתי לעמוד על טיבה. מבטו גרם לי אי נוחות. חשבתי שאולי שוב ה'ייקים' של הקבוצה לא מרוצים מהאיחורים שלי והפעם זה היה הוא שהיה מוטרד מכך.
עוד אני מתלבטת איך להצטדק ולהסביר את עצמי, נשמע פיצוץ עז מכיוון הג'יפ השני, החום והחבוט, שהיה מרוחק יותר. הבטתי מופתעת בשלהבות האש שפרצו מתוך הרכב והיתמרו אל על, בעשן סמיך, שחור ומסולסל. כל חברי המשלחת הביטו במחזה המומים ונותרו נטועים על עומדם כפסלי שעווה. הם נידמו בעיני כחבורת ניצולים על אי מבודד ושומם, שאיבדה את ביתה ומביטה בזעזוע בשריפה המכלה את כל רכושה.
לפתע קפאתי על מקומי. איפה אחי? אולי נכנס קודם לג'יפ כדי לעבוד בלי הפרעות על הלפטופ שלו?
ראשון התעשת ארז, המדריך. "מישהו בג'יפ?" הוא קרא בקולו הרם ונע בגמישות ומהירות לעבר הג'יפ הבוער, "כולנו פה? מישהו חסר?" רעם כשהוא מביט לכל עבר.
ההלם שאחז בנו לא איפשר לאיש להגיב. רק דניאל לא נראה מופתע. בעצם, תמיד היה נראה לי קר ושקול ולעולם לא נסחף להתרגשות. התקופות הארוכות בהן השתתף במשלחות של חפירות באסיה מטעם המכון הארכיאולוגי הבריטי חישלו אותו ועיצבו לו אופי קשוח ומאופק.
הבהלה ריתקה אותי למקומי ולא הצלחתי להתקדם לעבר הג'יפ הבוער כדי לבדוק אם יש שם מישהו, או בעצם אם היה...
"אלון!" צעקתי בהיסטריה לעבר הג'יפ, כאילו שאם הוא בפנים וישמע אותי, יבין שעליו לצאת מתוך האש מיד.
כהייטקיסט, המקים עסקים באינטנט, הוא תמיד שקוע עמוק במסך המחשב ומגיב רק לרעשים יוצאי דופן. הפעם אפשר בהחלט להסיק שקלט את הבום, ואם אין תגובה ממנו זה קצת מדאיג...
לפתע קלטה עיני תנועה בפינה מרוחקת, שהוסתרה קודם משדה הראייה שלי ע"י עץ נמוך. ראיתי את אחי מתרומם בבהלה כשהמחשב הנייד שלו אחוז בחוזקה בזרועו הימנית וממהר לעבר הקבוצה שליד הג'יפ הירוק. נשמתי לרווחה.
התרשמתי שחברי הקבוצה נוכחים כולם. ספרתי בזריזות, ליתר ביטחון ואכן מלבדי היו שבעה אנשים. ארז המדריך היה נראה קצת פחות מבוהל. כנראה הוא כבר ספר אותם.
מה יכול היה לגרום לפיצוץ הנורא הזה? אולי קצר או תקלה חשמלית? בג'יפ הישן ששכרנו מסוכנות הנסיעות הכל יכול לקרות. ואולי היה זה פגז טועה שהגיע מהטרוריסטים הפועלים באזור הגבול, מספר קילומטרים מכאן? אבל איך יתכן שפגז תועה יפגע בדיוק בג'יפ שלנו ולמה לא נפל בשטח פתוח, בכל האזור הנרחב שסביבנו? ואולי...לא יתכן, חשבתי. ובכל זאת, אולי לא היה זה פגז תועה? האם יש מישהו שרוצה להצר את צעדינו ולהפריע למחקר שלנו? בחודש האחרון נחשפנו לגופים וארגונים שונים מהארץ שהתנגדו לפעילות המשלחת, בגלל שחששו שנעלה ארצה אוכלוסיות פרימיטיביות או בלתי רצויות. ראש המשלחת קיבל מכתבים חריפים וטלפונים נזעמים מהסוכנות וממשרד החוץ עוד לפני היציאה למסע, ובמהלך המסע הגיעו פקסים תוקפניים לסוכנויות הנסיעות אליהם הגענו, ועדיין, התקשתי להאמין שיפעלו באלימות שכזו. הרי מישהו מאיתנו יכול היה להיהרג.
"מה לעזאזל קורה פה?" שאל אלון בטון קשה, נועץ מבט נוקב בדניאל.
"אני יכול לשאול אותך את אותו הדבר," ענה לו דניאל בקור רוח, מבלי להפנות אליו את מבטו. "למה נדמה לך שאני יודע מה קורה פה?"
"יכולנו להיהרג, אם אחותי לא הייתה מתעכבת!" צעק אלון בחמת זעם כאילו הודה דניאל באשמה.
"אם אחותי היתה מגיעה חמש דקות קודם, כמו שקבענו..." צעק אחי בקול משתנק ולא הצליח להמשיך.
"הנה, אז לפחות יוצא משהו טוב מהאיחורים הכרוניים של אחותך," צחק דניאל, כמו לא הבחין ברוחו הסוערת של אלון.
אלון עיווה את פניו בכעס, אבל כיוון שהבין שחילופי הדברים לא יובילו לשום מקום, נותר שותק.
נזכרתי במבט של דניאל כשיצאתי מהגסט-האוס וחשד עלה בליבי. הייתי מבולבלת ונסערת. בבהלתי נסחפתי אחר נימת ההאשמה שהפנה אלון אל דניאל. הפיצוץ התרחש בדיוק בשעה בה תכננו לעלות על הג'יפ, כפי שסוכם בינינו אתמול בערב, לפני שחברי הקבוצה עלו לחדריהם לשנת הלילה. אם לא הייתי מאחרת, הרי כבר היינו בשעה המיועדת בג'יפ והיינו נפגעים מהפיצוץ!! הג'יפ שהתפוצץ שימש ארבעה נוסעים קבועים: המדריך ואשתו, ואחי ואני. האם דניאל רצה לחסל אותנו? לאחרונה עלו חשדות כלפיו בליבו של אלון. היתה לנו תחושה שהוא מנסה לשמור לעצמו אוצרות שחשף. הוא גם פענח את הרמזים בקלף שמצא מבלי לשתף אותנו בכך. הוא אפילו גילה שעקבנו אחריו וחשפנו דברים שעשויים להפליל אותו. לא רק את שוד האוצרות שלו גילינו, אלא גם שיתוף פעולה נסתר שערך עם נוכל גרמני שדרש ממנו למכור לו את הקמעות שגילה, על מנת להשתמש בכוחות המאגיים שבהם. דניאל ידע שיכולנו להפריע ולקלקל לו, ועדיין, התקשתי להאמין שינסה להרוג אותנו.
"את לא מתכוונת לצלם את זה?" פנה אלי דניאל, עדיין בטון הרגוע שלו. "כדאי שיהיו לנו צילומים שנוכל להגיש כהוכחות בתביעה לחברת הביטוח. אני בטוח שסוכנות הנסיעות שהשכירה לנו את הג'יפים תצטרך כאלה".
הבטתי בו בתדהמה. מה קורה פה? דניאל החזיר לי מבט תקיף וסינן באדישות: "קדימה, קדימה!" כשהוא מסמן באצבעו לעבר נרתיק המצלמה שלי. נמלאתי כעס כלפיו. "תצלמי גם את הפרצופים המבוהלים של כולם," אמר כשהוא מנופף בידו לעברם, "כדי להמחיש לחברת הביטוח שזה לא מבוים".
פעלתי מבלי להבין ולעבד דבר. הוצאתי את המצלמה בתנועות מכניות מהמינשא, וצילמתי את הג'יפ הבוער מכל הכיוונים. הקפדתי שהצילומים יבליטו את אנשי המשלחת ההמומים כשמאחוריהם הג'יפ הבוער, אופק שחור ושמים חרוכים. לולי נוכחתי בקולות הפיצפוץ שהשמיעו הלהבות בפיצוצי המתכות והדלקים, ובעשן השחור שאפף אותנו והמשיך להיתמר, הייתי חושבת שהכל היה רק חלום מטורף.
ד"ר אפלבוים, ראש המשלחת, מיהר לגסט-האוס, שם חיכו לו כבר בעלי הבית על רגליהם, מביטים בהלם בג'יפ העולה בלהבות מבעד לדלת הפתוחה.
הוא לא הותיר להם זמן לעכל את המחזה. "מהר, מים!", קרא לעברם, מרים דלי שניצב ליד הפתח. בעל הבית ואשתו הבינו מיד, מבלי להזדקק לתרגום. הבעל תפס בדלי נוסף ורץ אל חבית המים ואשתו אחריו בדלי אחר. הם מילאו בזריזות את הדלייים במים ונשאו אותם לעבר הג'יפ. סוף סוף התעוררו כולם מהמצב ההיפנוטי בו היו נתונים ומיהרו גם הם לעזור. ארז היה זריז מכולם. הוא נשא כל פעם שני דליים בזרועותיו השריריות, בקלילות, כאילו היו הדליים מלאים באויר ולא במים. לרגע הוא נידמה לי כשואב מים ענק ורחב כתפיים מימי קדם.
אחרי כחצי שעה של עבודה מאומצת שככו הלהבות. רק הג'יפ שהפך לשלד מעוקם, נותר כאנדרטה אילמת למה שאירע.
ד"ר אפלבוים היה מוטרד. כמי שהרכיב את המשלחת מטעם האוניברסיטה הרגיש אחריות רבה כלפי חבריה. כהיסטוריון העת העתיקה וכחוקר המקרא היה לו עניין מיוחד בתוצאות המחקר הזה והוא קיווה לסיימו ללא תקלות. הוא פנה לעברנו, במעין נאום לאומה, ואמר: "לא ברור לי כלל מה קרה כאן. האם זו תקלה טכנית בג'יפ או פגז טועה או... או משהו אחר". הבנתי שהוא נמנע מלהעלות חשדות בנוגע לחבלה מכוונת כל עוד אין ראיות לכך. "נצטרך עוד לחקור ולברר".
הוא פנה אל ארז וביקש ממנו לנסוע יחד עם אחד הנהגים המקומיים למשרד סוכנות הנסיעות, על מנת לדווח להם על האירוע ולהביא ג'יפ חילופי. סוכנות הנסיעות בוודאי תשלח לכאן מישהו בהקדם לבדוק ולחקור את הג'יפ השרוף. ארז הינהן. הוא ניגש בחשש לג'יפ הירוק, הנותר, התכופף ובדק אותו מצדדיו ומתחתיו כדי לוודא שאין בו בעיה ושאינו ממולכד. כשנוכח שהכל בסדר קרא לנהג המקומי, לַקשמַן, והם יצאו לדרכם.
"בנתים נאלץ לחכות להם ולדחות את נסיעתנו המתוכננת לכפר רָמגַ'אק," אמר ד"ר אפלבוים.
קשה היה לנחש את תחושותיו של דניאל שפני הפוקר שלו לא הסגירו דבר. כבר הספקתי להכיר את יכולתו לעמוד בלחצים ומשברים.
דניאל היה הראשון שחזר לשיגרה. "תרגעו, מה אתם בוהים בג'יפ!?" צעק, "הכל בסדר!".
אחי, שעמד על ידי, מילמל בזעם: "אם זה לא הוא שעשה את הפיגוע הזה – אל תקראי לי אלון. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? ברור, כי הוא יודע שהוא עצמו מילכד את הג'יפ ושאין יותר ממה לפחד".
דבריו של אחי נראו לי הגיוניים, ופחד החל לחלחל בי. אם הוא אומנם תיכנן להיפטר מאחי וממני, ולא הצליח הפעם, – הוא עלול לנסות זאת שוב עד שיצליח. אימה אפפה אותי. ההרים מסביב נדמו לי לראשונה איימתניים, מטילי צל אפל וחורשי מזימות. סלעי הברונזה בהקו באור השמש וסימאו את העיניים בלהטם. קרני השמש היו בוערות והרוחות שרקו בתוקפנות עד שהפלג הקטן שזרם בסמוך אלינו הפך שוצף והעלה קצף קוצף שנשטף בזעם לגדותיו. ברגלים כושלות צעדתי בחזרה לעבר הגסט-האוס. אולי עכשיו, אחרי שהמזימה סוכלה, אנחנו בטוחים מסכנה. ואולי לא?