עוד עשר דקות. אתה חושב את המילים אבל אתה כל כך עייף עד שאינך יכול להוציא אותן מהפה. המחשבה אינה מספיק צפופה כדי לשאת את המילים. הן כבדות ובקושי נאמרות. אתה צריך לפתוח את העיניים אבל לא מצליח. נשימה היא מאמץ. כל חלקי הגוף כואבים מתשישות ובוגדים בך. אבל לא. הם היו בוגדים בך אם היה לך מספיק כוח רצון כדי לומר להם לעשות, והם היו אומרים לא.
אתה מקווה שאם איבריך ינועו, הרצון ילך בעקבותיהם. אך המעגל אינו ניתק, כמתכת דקה ובלתי שבירה שחותכת את האצבעות, מעגל הרשע. כשקולות הפנטום של המציאות שהייתה קוראים מכל עבר. עוד עשר דקות שינה, לא יקרה כלום.
אתה ממשיך בנשימות, ודהירת מחשבות מתקרבת. והזמן עובר. יש כל כך הרבה דברים לעשות. אתה מתעייך רק מלחשוב. עוד חמש שעות וחמישים ואחת דקות לסיום הרבעון. טחק טק. הזמן כנוזל כסוף מרחף סביבך ואינך יכול לתפוס אותו. אם תאחר לעבודה תקבל קנס. אם לא תצא מתא השינה, כעבור כמה דקות תופעל התרעה.
אם לא תראה סימני תזוזה בזמן הקרוב, צוות חירום יישלח לחלץ אותך. חיישני התא מדווחים שכל מדדי הבריאות תקינים, מחט האלחוש בזרוע דואגת לכך כל רגע, כל שניה. טיק טוק. עליך להשלים את הלימודים ולראות את הילדים לפני שגם הם נרדמים. לפי הוועדה לחוקי המשפחה אתה זכאי למעט זמן חופשי איתם. כל מה שאתה רוצה הוא עוד קצת זמן. עוד קצת - ותספיק.
מה הייתה עושה אם אלו היו החיים שלך?

נועה נונברג כתבה רומן דימיוני שבו נשזרים יחד העתיד שהיה והעולם שישנו. סיפור על העולם בתוכו של כל אחד בנקודת השבר של התכלית. "הדבר הנפלא והאמתי ביותר מבחינתי," אומרת נועה, " הוא יצירת עולמות חרים, ועולמות שראוי ויהיו אחרים." במהלך מסעם של גיבורי הספר, אם מתחתית אגם שהתייבש בסיביר ואם מראש מגדלי השן של הפקולטה, יתגלו להם המרחקים והמעמקי, והנפלא והאמתי יתממש עבורם בפגישה אחת בלתי אמצעית עם עצמם.