נדירים הספרים שמשנים את חייו של הקורא בהם. נדירים עוד יותר ספרי העיון שעושים זאת. המצאת היומיום (אשר ראה אור לראשונה בשנת 1980) מצליח בכך, אולי דווקא מכיוון שלא מדובר בספר עיון רגיל. הוא אינו פונה רק למחשבתו של הקורא, אלא גם לרגשותיו, למעשיו ולחייו, ומראה כיצד אלה סבוכים זה בזה. הוא נוגע באינספור אבני היסוד של היומיום, הופך בהן שוב ושוב, ממקם אותן מחדש ומראה את קשריהן עם האבנים האחרות. במהלכו של תהליך זה עולה אט אט אופן חדש ונועז לחשוב, אך גם לחוש ולחוות את המכלול ואת הפרטים גם יחד; אופן חדש ונועז של קריאה וכתיבה, אך גם של תפיסה והתנהגות בתחומים מגוונים, כגון צעדה בעיר, נסיעה ברכבת, קנייה במרכול, עבודה במשרד, הצבעה בקלפי, מגורים בדירה, ולבסוף גם אשפוז בבית חולים, מחלה, גסיסה ומוות. פעילויות אלה נראות שונות זה מזה, אך כולן יחד מרכיבות את היומיום, ובכל אחת מהן חוזרים דפוסים אשר מאפיינים אותו, דפוסים שהטקסט מתאר אך גם מנסה לשנות.
לכאורה ניתן לסכם את הספר במשפט אחד: היומיום חכם מכל ניסיון מאורגן להכפיפו למערכת. דה סרטו עובר בכל הזמנים ובכל המקומות של היומיום – מבוקר עד ערב, מלידה עד מוות, מהיומיום העתיק עד לזה המודרני – ומראה כיצד כל הניסיונות לארגנו, למשטרו ולמשמעו בכוח נענו תמיד בהשתמטויות חשאיות, בטקטיקות, בתחבולות ובניצול הזדמנויות אקראיות. אולם תהיה זו טעות לפטור בכך את המצאת היומיום, שהרי אז ייעשה הספר בדיוק את אותו הניסיון לארגן ולהמציא את היומיום שהוא מוקיע. דה סרטו אינו מבקש לסכם או לארגן, אלא להקשיב. הקשבה זו אינה רק חושפת את כוחו של היומיום, אלא גם את חולשותיו, כאביו ומועקותיו. דה סרטו אינו מעוניין לפנות לאדם המצוי ולומר לו: "אתה חזק מאלה שמנסים לכופף אותך", אלא להצביע על מנגנוני ההתנגדות שלו ולתרום לפיתוחם.
מישל דה סרטו (1986-1925) היה מגדולי התיאורטיקנים בצרפת במאה ה-20; כומר ישועי וחוקר בין-תחומי שמיזג בכתביו היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, פסיכואנליזה ומדעי הדתות. "המצאת היומיום" הוא ספרו הנודע ביותר, ולצדו ניתן למנות את "כתיבת ההיסטוריה" (1975) ו"המעשייה המיסטית" (1982). לספר מצורפת הקדמה רחבת היקף על מישל דה סרטו מאת ד"ר עירן דורפמן.