זיגמונט באומן הוא ללא ספק אחד הסוציולוגים וההוגים החברתיים החשובים והמשפיעים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 ושל ראשית המאה ה-21. הוא פרסם קרוב לשישים ספרים שתורגמו לעשרות שפות. מודרניות והשואה, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1989, הוא ככל הנראה גם ספרו הידוע ביותר שהפך לאחד מספרי היסוד הקונטרוברסליים ביותר של הרבע האחרון של המאה ה-20.
עיקר עניינו המחקרי והתיאורטי של באומן הוא בניתוח, בפירוש ובביקורת המצב המודרני והפוסט-מודרני. טענתו היסודית של באומן בספר זה היא שבניגוד לתפיסה המקובלת שהשואה הייתה בבחינת חזרה אל ברבריות המשחררת יצרים קמאיים ורצחניים שהציוויליזציה המודרנית למדה לרסן, השואה הייתה למעשה תוצר מובנה של המודרניות אשר מצביע על הפוטנציאל הקטסטרופלי הגלום בה. "הציוויליזציה המודרנית לא הייתה התנאי המספיק לשואה, אבל ללא ספק הייתה תנאי הכרחי לה. בלעדיה, לא היה אפשר להעלות את השואה על הדעת". בניגוד לתפיסה הרואה במודרנה שלב מתקדם ובעיקר מוסרי יותר של ההיסטוריה, המשיך באומן את הטענה של אדורנו והורקהיימר על הרציונליות האינסטרומנטלית המאפיינת את המודרנה בעיקר בצורתה הקפיטליסטית. זו רציונליות נטולת מעצורים אתיים אשר מחפיצה את העולם לצרכיה. האדם כיצור שקיימת כלפיו מחויבות אתית מצד זולתו נעלם במערכת מושגים כזו, וכך גם האדם האתי עצמו – או אז נפתחת הדרך לביצוע פשעים בקנה מידה גדול.
באומן נולד בשנת 1925 למשפחה יהודית "משולבת" וחילונית בפוזנן (אז פולין). במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף בלחימה לשחרור פולין. לאחריה למד סוציולוגיה ופילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטת ורשה. בשנת 1968 עזב את פולין, לימד בשנים 1971-1969 באוניברסיטאות תל אביב וחיפה, ולאחר מכן עמד בראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת לידס שבאנגליה, שם הוא חי עד היום.
למהדורה העברית של הספר מצורפת הקדמה מקיפה ומאירת עיניים על באומן ועל גישות שונות לחקר השואה, מאת ד"ר עמוס גולדברג. ספרו של באומן, "תרבות בעולם מודרני נזיל", ראה לאחרונה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2013).