הזיכרון המוקדם ביותר בו מצאתי את אבי, לפחות באותו בוקר מאוחר בין גדרות הכלא, היה בהלווייתה של אמי. הייתי כבר בן שש והוא התקרב וראשו מורכן. זה היה שישי חורפי, ואני זוכר שהופתעתי כמה גדול גופו כשהוא נעמד פתאום ממש לידי. הופתעתי גם כשידי נשלחה ותפסה בקצה מעילו, למרות שבראשי צעקתי בשביל מה הוא בא עכשיו? למחרת הוא נפרד ממני שוב ולא חזר. דמותו שבה להיות רחוקה, כפופה מול שולחן השרטוט, עם הקפה, הדפים ומכשירי המתכת. ואני חזרתי להישמט.
אמי רצתה ילד, אולי בעצם ילדה. השתוקקה לייצור אנושי שיפטור אותה מבדידותה בחברתו של אבי. והוא הסכים, אך מהרגע שנולדתי לא ויתר, לא לה ולא לי, חזר ואמר שאני רגיש מדי, מפונק ואנוכי. וכשהסתלקה מעולמנו, נפגשנו לרגע בהלווייתה ומאז המשכנו לחיות זה לצד זה כמו קווים מקבילים. והוא מעולם לא החסיר ממני דבר, אולי רק מלבד אותה התחושה שיש בי טעם, תחושה שפרחה עם ריח עוגיות השושנים של עורה, מותירה אחריה ידיעה עמוקה, גופנית, שזה מגיע לי.
גם באותו הבוקר בין הגדרות הרגשתי חסר טעם, אבל לפחות היתה לי סיבה טובה, אשמה נוראה שהצדיקה את כל זה. כאילו התעקשתי במשך השנים להקים תפאורה שתהלום את אותה הידיעה שנותרה לי בפה, וסוף סוף באה על סיפוקה.
במרחק של שתיקה הוא פרץ גולמי של אלימות ותשוקה. וכשפורץ הגוף היצרי את המילים שאיבדו משמעות, נפש החיה מופיעה מבעד לצעיף התרבות המכסה.
גלעד הורוביץ, פסיכולוג קליני ומרצה, העוסק במפגש בין הספרות לחלום ולנפש האנושית.