רוּבִּי רַב־רֶגֶל רוֹצֶה לְטַיֵּל!
כְּשֶׁהוּא מִתְאַרְגֵּן לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, רוּבִּי נִתְקָל בִּבְעָיָה קָשָׁה:
הוּא צָרִיךְ לְהַחְלִיט עַל מַסְלוּל, אַךְ רַגְלָיו
בּוֹעֲטוֹת זוֹ בָּזוֹ, מַכְאִיבוֹת לוֹ בַּגַּב,
וְכָל זוּג מִתְעַקֵּשׁ וְצוֹעֵק וְחוֹזֵר:
“יֵשׁ לִצְעוֹד בְּדַרְכִּי, אֲנִי לֹא אֲוַתֵּר!“
לְאָן יֵלֵךְ רוּבִּי? מָה יַעֲשֶׂה עִם רַגְלָיו? מָה יִרְאֶה בַּדֶּרֶךְ?
מַסָּעוֹ שֶׁל רוּבִּי מִתְנַגֵּן בַּחֲרוּזִים, יֵשׁ בּוֹ קֹשִי וּדְמָעוֹת בְּצַד שִׂמְחָה וַהֲנָאָה וְהוּא נוֹגֵעַ בְּלֵב כֻּלָּנוּ.
זֶהוּ סִפְרָהּ הַחֲמִישִׁי שֶׁל שְׁלוֹמִית דּוֹתָן.
סְפָרֶיהָ הַקּוֹדְמִים, וּבֵינֵיהֶם ‘הַגְּדִי שֶׁעָשָׂה מוּוּ’, שֶׁיָּצָא לָאוֹר בְּהוֹצָאַת מוֹדָן,
זָכוּ לְהַצְלָחָה וְהִשְׁתַּתְּפוּ בְּמִצְעַד הַסְּפָרִים.