יום אחד בגיל 18, חבר סיפר לי על מועדון הפינגווין – מוסיקה לא מוכרת, אנשים בקטע חסר מעצורים. הלכנו לשם, מעבר חשוך בתחת של אלנבי בגירסה המטונפת של שנות השמונים. ירדנו במדרגות ושמעתי את “Bela Lugosi’s Dead” של הבאוהאוס. חריקות הגיטרה והבסים זרמו לי דרך הגוף ללא התנגדות, מסביבי קרנבל של ריקוד זוויתי וקצת רובוטי, בחורות יפות, חצופות ומשוחררות. זהו, אריאל סמל הגיע הביתה.



הפינגווין טבל בחופש אנושי מהסוג שלא היה בשום מקום בתל אביב העצורה, הפרובינציאלית והפוריטנית שהיתה בחוץ. התחלתי להגיע לפינגווין כל יום. בפעם הראשונה בחיים, רציתי להיות שייך, התחלתי לברמן במקום, ואוסף המופרעים ההזוי, הסקסי והדחוי חברתית נהיה המשפחה שלי. הייתי חריג בין חריגים והפינגווין נהיה הבית שלי. בדידות בת שני עשורים נעלמה. הייתי אחד עם כולם וכולם היו אני.



המצלמה והפלאש היו תמיד דרוכים וטעונים מתחת לספיד רק בבר, צילמתי את כולם באהבה, בלי שיפוטיות. לאנשים לא היו אז מצלמות או סמרטפונים ובשביל צילום בלילה היה צריך פלאש גדול ומצלמה מכנית כבדה, אז ככה שחוץ ממני לא היו עוד צלמים בגילי שתיעדו מבפנים את ת”א מיישרת קו עם ברלין ולונדון.

עברתי דירה לפני שנתים ונתקלתי בקרטונים של נגטיבים ישנים ופתאום הבנתי שאני מחזיק את אוסף הצילומים הגדול ביותר בארץ של התקופה.

העליתי חלק מהצילומים לפייסבוק וקיבלתי מיילים מאנשים שהתרגשו עד דמעות, כי אין כמו צילום להזכיר את האוירה, הביגוד והמקומות שמאז חיים רק בזיכרון של בני דורי.