הרמן מלוויל (1819-1891) ידוע בעיקר בזכות הרומן “מובי דיק” (1851), שקנה לו מקום של כבוד בהיסטוריה של ספרות העולם ונחשב עד היום ל”רומן האמריקאי הגדול”. ואולם מעטים יודעים שעם פרסומו נחל “מובי דיק” כישלון חרוץ, ומחברו לא היה ידוע כמעט בקרב הקוראים בני זמנו. בעצם, רק במאה ה-20 מלוויל התגלה מחדש והוכר כאחד ממבשרי המודרניזם בספרות וכגאון שאין שני לו.
ואולם עוד לפני “מובי דיק”, ראשון “כישלונותיו” המזהירים של מלוויל היה הרומן שלפנינו, “מארדי והמסע לשם” (1849). אם מלוויל תיכנן לכתוב אותו בסגנון של שני ספריו הראשונים, הביוגרפיים, כעלילת הרפתקאות ימית ריאליסטית בעלת מוטיבים אקזוטיים, הרי עד מהרה מצא את עצמו נסחף בזרמי דימיון פיוטיים. הים הממשי התנגש בים מיתי-שירי-פילוסופי; סיפור האדם התמזג בסיפורם של דגים, גלים סימבוליים החלו גואים והעלילה נשאבה למערבולת אלגורית.
“מארדי” מתייחד בערבוב בלתי פוסק של ז’אנרים ובחוסר נאמנות לכל צורה ספרותית מוכרת. הרומן כולו עומד בסימן של בריחה. לצד הימלטותו של הגיבור-המספר מהספינה, בריחה המניעה את סיפור המעשה, נמלטות מבין ידי המחבר גם הלכידות הצורנית, הבהירות התוכנית ולעתים אף השפיות התחבירית. המספר חותר בין איי הארכיפלג המדומיין מארדי עם חבריו השונים והמשונים – היסטוריון ישיש, פילוסוף אובד עצות, משורר עדין נפש ומלך שהוא חצי-אל – ותר אחר דבר שאבד מבלי שוב. אבל תחושת המסע, כמו מעשה הקריאה הספרותי, מאשרת את קיומה של הנפש הנרגשת והסקרנית, ו”מארדי”, גם אם נותר לוט במסתורין, מזמין להרפתקה מיוחדת במינה.
מלוויל של “מארדי” הוא סופר צעיר, המגלה את היצרים והיצירתיות שבמלים.
תחת עטו נולדה יצירה קרנבלית, ססגונית ופרועה, שהחלה חותרת לעבר המים הרחוקים והמסתוריים, לעבר המעמקים שמהם יגיח לימים הלוויתן הלבן, מובי דיק.