הוראת היסטוריה בבית הספר נמצאת מזה זמן במשבר עמוק. תלמידים לא אוהבים ללמוד היסטוריה ולא יודעים אותה. מצב זה מטריד רבים – מורים, חוקרים ואוהבי היסטוריה – המציעים הצעות שונות כדי להעלות את קרנה בין כותלי בית הספר. למגוון ההצעות הללו שני צירים משותפים: הרעיון של צמצום הפער בין ההיסטוריה הנלמדת בבית הספר לבין זו הנחקרת והנכתבת באקדמיה; והתבססות על תאוריות חינוך עכשוויות שיאפשרו לממש את הרעיון הזה.
ספר זה, המושתת על עבודת הדוקטורט של המחבר, מציע פתרון אחר. הטענה העומדת בבסיסו היא שההישענות על ההיסטוריה האקדמית כמקור השראה בלעדי ללימוד היסטוריה בבית הספר בעייתית ומקבעת. הוא מציע להרחיב את זווית הראייה ולהביט גם אל ההיסטוריה הנעשית מחוץ לאקדמיה, אל ההיסטוריה הציבורית, ולחפש בה כיוונים שעשויים לחלץ את הוראתה בבית הספר מן המשבר שבו היא נתונה.
זאת ועוד, ייתכן שכדי להשיב את החדווה ואת העניין ללימוד ההיסטוריה יש להביט לא רק קדימה אלא דווקא לאחור. לעצור לרגע את המרוץ, לסובב את הראש אל מעבר לכתף, להביט אל העבר החינוכי ולבדוק אם השארנו שם מאחור, אולי מתוך פיזור דעת וחוסר תשומת לב, מטענים שהיינו יכולים לצאת נשכרים מהם לו הרמנו אותם ונשאנו אותם עמנו אל ההווה החינוכי.
ספר זה מספק סוג של מבט כזה לאחור, הוא מביט לאחור, מאוד לאחור, אל מדורת השבט שסביבה התקבצו בסופי ימים בני אדם תשושים ועייפים לשמוע סיפור. אותו סיפור הצליח להצית זיק ילדי בעיניהם, להשיל מהם את עייפותם, ליישר את גביהם, לרתק אותם. לסקרן. הספר מציע למורי ההיסטוריה לאמץ אל לבם את המסורת השבטית הזו ולספר סיפורים היסטוריים במהלך שיעוריהם. השבתם של סיפורים אלה אל חלל הכיתה עשויה להחזיר להיסטוריה את הקסם שאבד לה בעיני התלמידים.