במדינת ישראל קיים שילוב מעניין בין הבעיות האוניברסליות של זכויות אדם, הנובעות מנטיית רשויות להעדיף אינטרסים של הכלל על זכויות הפרט (כגון אלימות משטרה כלפי חשודים), לבין בעיות המיוחדות לישראל (כגון היותה מדינה יהודית על כל המשתמע מכך). האידיאל של זכויות האדם ומקומו במערכות החיים והחברה בישראל אינו מאבד את מרכזיותו וחשיבותו. נהפוך הוא. אחד התהליכים החשובים אצלנו הינו הסכמה הגוברת למחויבותה של ישראל לזכויות אדם. המחלוקת הינה בשאלה, מה מתחייב מהסכמה כזאת. על רקע זה יהיו הבנה של הרקע הכללי של המחויבות הזאת ודפוסי הטיעון המקובלים לגבי זיהוי פגיעות, מוצדקות ובלתי מוצדקות, בזכויות האדם חלק חיוני מיכולתו של אדם בישראל להתמודד עם דמות החברה שבה הוא חי. פרופ` רות גביזון מכהנת בקתדרה ע``ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים. היא נמנית עם מקימי האגודה לזכויות האזרח בישראל ושימשה שנים רבות כיו``ר האגודה.