1
עינויים יהיו עדיפים על זה.
ניקולאי קורובין נע ללא רחמים דרך ההמון כשהוא חש כלפי סביבתו סלידה עמוקה שאותה לא טרח להסתיר. המועדון היה אחד מהיוקרתיים והמבוקשים ביותר בלונדון, לדברי העוזרים שלו, ולכן שרץ אנשים מפורסמים, אופנתיים ומסוגננים.
ונראה שכל אלה הופיעו במקום הלילה. ברוב גדולתם החלקלקה והקדחתנית, שלא היתה מרשימה. פירוש הדבר היה שוורוניקה, עם כל שאיפותיה לגדלות, חייבת להיות גם היא בסביבה.
"רוצה משקה?" לחשה לו אישה אטומת-עיניים עם מסה של שיער שחור מבריק ושפתיים מנופחות. היא נשענה לעברו באופן שהוא שיער שאמור היה לפתות אותו. זה לא עבד. "או משהו אחר? כל דבר שהוא?"
ניקולאי חיכה בקוצר רוח שהיא תחדל מהצחקוק המשעמם שלה, תרים את עיניה מחזהו ותמצא את דרכה אל פניו – וכשהיא עשתה זאת, כצפוי, היא החווירה. כאילו היא תפסה את השטן בכבודו ובעצמו.
זה היה נכון.
הוא לא היה צריך לומר מילה. היא מיד שמטה את ידה ממנו, והוא שכח ממנה ברגע שנעלמה מעיניו.
אחרי סיבוב או שניים במועדון הרועש והמתנועע, כשעיניו עוברות בין כל האנשים שנשענו על הבר המבריק או התקבצו סביב אזורי הישיבה העשויים עור, מקטלגות כל אדם ופוטרות אותו בביטול, ניקולאי עמד בגבו אל אחד הרמקולים הענקיים ופשוט חיכה. המוזיקה, אם אפשר לקרוא לרעש כך, שאגה באס ליין שהדהד בשיפולי גבו כאילו הוא נתון להתקפה מתמשכת של סדרת רימוני הלם. הוא כמעט היה מעדיף התקפה כזו.
הוא סינן משהו רווי שנאה בשפת אמו, רוסית, אבל הקללה נעלמה תחת הדפיקה והגלגול העמוקים והקשים של אותו בס מחריד. עינוי.
ניקולאי שנא את המקום הזה, ואת כל המקומות שבהם ביקר מהרגע שפתח במסע הקטן המעייף הזה שלו. הוא שנא את המחזה. הוא שנא את הבזבוז. ורוניקה, כמובן, תאהב את זה – את העובדה שרואים אותה במקום כזה, בחברה כזאת.
ורוניקה. שמה של אשתו לשעבר זחל בראשו כמו הנחש שהיא תמיד היתה והזכיר לו מדוע הוא חושף את עצמו לסיוט הזה.
ניקולאי רצה לדעת סוף-סוף את האמת. היא היתה קצה החוט הפרום האחרון שנותר לו, ולא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר לחתוך אותו, אחת ולתמיד. ואז היא יכולה מבחינתו להיעלם מעל פני האדמה.
"אף פעם לא אהבתי אותך," אמרה ורוניקה כשסיגריה ארוכה בידה, שפתיה משוחות אדום כמו דם וכל תיקיה כבר ארוזים. "אף פעם לא הייתי נאמנה לך, אלא אם זה קרה בטעות." היא חייכה, כדי להזכיר לו שהיא תמיד היתה דומה לו, בצורה כזו או אחרת: מחזיקה נשק חבוי במקום גלוי. "מיותר לציין שסטפן לא שלך. איזו אישה שפויה היתה יולדת את הילד שלך?"
ניקולאי התפכח לבסוף והבין שהכאב שהרגיש נבע מההפתעה על עזיבתה של ורוניקה, לא מהתוכן של נאום הפרידה שלה. כי הוא ידע מי הוא. הוא ידע מה הוא.
והוא ידע מי היא.
בימים אלה, הטעם של גרושתו רודפת הבצע פנה אל מסיבות יורו-טראש פזרניות בכל מקום שבו התקיימו, החל בברלין וכלה במאוריציוס, ואל הגברים מטופחי-הציפורניים וחלקי-הידיים שגדשו אירועים כאלה – אך ניקולאי ידע שהיא בלונדון עכשיו. תקופת שירותו בכוחות המיוחדים הרוסיים לימדה אותו דברים רבים, שרובם נותרו חרוטים עמוק באבן הקרה והקשה שתפסה את המקום שבו לבו מעולם לא היה, ולמצוא אישה עם שאיפות גדולות וסטנדרטים נמוכים מאוד כמו ורוניקה? משחק ילדים.
נדרש ממנו מאמץ מועט מאוד כדי לגלות שהיא עברה לגור במייפייר במעין מבצר עם הטיפוס הרגיל שלה: בן הולל כלשהו של שיח' עשיר כקורח שהחזיק כוח אבטחה גדול ומשועמם קשות. נטרולו של האיש יהיה ללא ספק פשוט ומהנה עבור ניקולאי, אך למרבה הצער יגרום גם לתקרית בינלאומית.
כי ניקולאי כבר לא היה חייל. הוא כבר לא היה איש ספטסנאז שרשאי לעשות את כל הדרוש כדי להשיג את מטרותיו – בדייקנות קטלנית שהביאה לו כבוד בריא שגובל בפחד מצד עמיתים ואויבים גם יחד. הוא פשט את המדים האלה, אם לא את מה שהסתתר מתחתיהם כמו גיד שמותך לפלדה, כבר לפני שבע שנים.
עם זאת, מפני שחייו היו התגלמות האירוניה, הוא הפך מאז לנדבן, זאב בעל פרסום עולמי בעור כבש רך מאוד ופלומתי מאוד. הוא ניהל את קרן קורובין, ארגון הצדקה שהוא ואחיו, איוון, הקימו אחרי שאיוון פרש מסרטי פעולה בהוליווד. ניקולאי טיפל בהון של איוון וצבר הון משל עצמו בזכות הכישרון המולד שלו לאסטרטגיות השקעתיות. והוא תואר על-ידי קרובים ורחוקים כאחד כאדם בעל חמלה רבה ואכפתיות, למרות האכזריות הברורה שלא ניסה להסתיר.
אנשים האמינו במה שהם רצו להאמין. ניקולאי היטיב לדעת זאת יותר מאחרים.
הוא גדל בתנאים קשים ברוסיה הפוסט-סובייטית, שהיתה משופעת באוליגרכים אכזריים ובמצביאים שנלחמו על טריטוריה כמו כלבים מורעבים. הדבר הקל עליו לאתר אנשים עשירים כקורח שהחזיקו בתאגידים שהיו יקרים להם יותר ממשפחותיהם, ואז להשיג מהם את כספם. הוא הכיר אותם. הוא הבין אותם. אנשים תיארו את היכולת שלו להוציא תרומות ענקיות מהתורמים העשירים והמסויגים ביותר כקסם, אך ניקולאי ראה בכך רק צורת לוחמה נוספת.
והוא תמיד היה מעולה בלוחמה. זו היתה האמנות האמיתית היחידה שלו.
אך בגלל הפרסום הרב, שלמרבה הצער ליווה אותו בימים אלה, הוא כבר לא היה יכול לפרוץ אל מבצרו הלונדוני של בנו של שיח' ולהצליח לחמוק מתחת לרדאר. מסתבר שנדבנים מיליארדרים עם אחים סלבריטאים מצופים לציית לחוקים, שלא כמו חיילי עלית מיומנים. הם נדרשו להפגין דיפלומטיות וקסם.
ואם דרישות כאלו היו מוגזמות כשהיה מדובר באישה לשעבר ולא בתרומה גדולה, הם נאלצו לחשוף את עצמם לייסורים של מקומות הבילוי החמים של לונדון ולחכות.
ניקולאי כבש אנחה קצרת רוח והתעלם משלישיית בני-הנוער המצווחים מעוטי-הלבוש שקיפצו לפניו כשעיניהם עמומות ממשקה, מסמים ומהחשיבות העצמית הפחדנית שלהם. אורות הבזיקו בטירוף, המוזיקה המחרידה ייללה, והוא תצפת על הקהל מהמיקום האסטרטגי שלו בצללי רחבת הריקודים.
הוא פשוט היה צריך לחכות שוורוניקה תופיע, כפי שידע שיקרה.
ואז הוא יגלה מה מהדברים שהיא אמרה לפני שבע שנים נבע מתוך נקמנות, במטרה לפגוע בו ככל האפשר, ומה היה האמת. ניקולאי ידע שברובד מסוים הוא לא רוצה לדעת. אם הוא לא יעמיק לחקור את הנושא, תמיד תהיה אפשרות שסטפן באמת שלו, כפי שוורוניקה גרמה לו להאמין בחמש שנות חייו הראשונות של הילד. שאי שם יש לו בן. שהוא עשה משהו אחד כמו שצריך, גם אם זה היה בטעות.
אך הוא ידע שפנטזיות כאלו מחלישות אותו, והוא כבר לא היה יכול לשאת את זה. הוא רצה בדיקת דנ"א שתוכיח שסטפן לא שלו. ואז הוא ייפטר מהחולשה הזאת, אחת ולתמיד.
"אתה צריך ללכת ולתקן את החיים שלך," אמר לו אחיו לפני קצת יותר משנתיים. איוון, האדם היחיד בעולם שעדיין היה יקר לניקולאי, היחיד שידע מה הם סבלו בידיו של דודם באותן שנים קודרות אחרי שהוריהם מתו בשריפה במפעל. אחר-כך איוון לטש עיניים בניקולאי כאילו הוא אדם זר והתרחק ממנו כאילו הוא אפילו פחות מזה.
זו היתה הפעם האחרונה שהם דיברו פנים אל פנים, או דיברו על משהו מלבד קרן קורובין.
ניקולאי לא האשים את אחיו הגדול בבגידה הזו. הוא ראה את איוון מידרדר אל הטירוף הבלתי נמנע שלו בזמן אמת. הוא ידע שלמרבה הצער איוון לוקה בתעתועים – מסומא כתוצאה מסקס ומרגש, נואש להאמין בדברים שלא קיימים מפני שזה עדיף בהרבה על החלופה הקודרת של המציאות. איך הוא יכול היה להאשים את איוון בכך שהעדיף את התעתוע? רוב האנשים העדיפו.
לניקולאי לא היו מותרות כאלו.
רגשות היו חבות. שקר. ניקולאי האמין בסקס ובכסף. בלי קשרים, בלי פיתויים. בלי מערכות יחסים, עתה משאחיו הפנה לו את הגב. בלי אפשרות שאחת מהנשים שהוא לקח למיטתו – תמיד חסרות שם, חסרות פנים, ורשאיות להתקרב אליו רק אם הסכימו לדבוק במערכת דרישות נוקשה מאוד – תוכל אי פעם להגיע אליו.
כדי להיבגד, אדם צריך קודם לתת אמון.
והאדם היחיד שניקולאי נתן בו אי פעם אמון היה איוון, ואפילו אז, רק בצורה מוגבלת ביותר אחרי שאותה אישה שיקעה בו את טפריה.
אך בסופו-של-דבר זו היתה מתנה. זה שחרר אותו סוף-סוף מהכלא הרגשי הנותר האחרון שלו. זה פישט הכול. כי הוא אף פעם לא ידע איך להגיד לאיוון – שבנה לעצמו חיים שבהם שיחק את הגיבור בזירת האגרוף ועל המסך, שהיה מסוגל להשתתף בקרבות האלו שבהם ניצח ולמלא את התפקידים שלו בסרטים עם כל הזעם הצדקני של הבלתי מוכתמים, הבלתי שבורים, הטובים – שיש דברים שאי-אפשר לתקן.
ניקולאי היה שמח להיות משהו פשוט כמו שבור.
הוא פעל כמו בן-אדם, אבל לא היתה סכנה שהוא יהפוך לאחד כזה. הוא היה זקוק לשם כך לבשר ודם, לחום וללב, ואלה היו דברים שהוא מכר לפני שנים כדי להפוך את עצמו למפלצת המושלמת. מכונת הרג.
ניקולאי ידע בדיוק מה הוא: גוש קרח בוהק ומבריק בלי תקווה לחום, קפוא מכדי ששמש כלשהי תוכל לחדור את הכפור. נשק קשה וקטלני, שהושחז לשלמות מסוכנת תחת אגרופיו של דודו, ואז לוטש מחדש באחוות הספטסנאז הארורה. שלא לדבר על משחקי המלחמה האפלים שהוא למד שיכולים להפוך לשירה איומה שלו, למרות מה שהם גזלו ממנו.
הוא היה ריק במקומות החשובים, עד לשד עצמותיו. ריק עד הסוף. זו היתה הסיבה שהוא היה טוב כל-כך במקצועו.
וכך בטוח יותר, חשב עכשיו ניקולאי כשעיניו בחנו את הקהל ההדוניסטי וחסר האחריות. הוא עלול לאבד יותר מדי אם יוותר על אותו קיפאון עמוק, יפשוט את שליטת הברזל הזאת. מה שהוא זכר משנות השתייה לשוכרה שלו החריד אותו – הלילות המטושטשים, רסיסים של יותר מדי רגשות תסכול שהפכו מהר מדי לאלימות, גורמים לו להיות דומה מדי לדוד הברוטלי שהוא תיעב כל-כך.
לעולם לא שוב.
עדיף להישאר ריק. קר. קפוא עד היסוד.
הוא תמיד היה לבד. ניקולאי הבין את זה עכשיו. האמת היא שהוא העדיף את זה ככה. ואחרי שהוא יתמודד עם ורוניקה, אחרי שהוא יוודא את האמת לגבי האבהות של סטפן, הוא לעולם לא יצטרך להיות משהו אחר.
אלישה טלר איבדה סבלנות בזעזוע פתאומי, גל של תשישות ורוגז כמעט מפיל אותה באמצע הקהל המתנועע. או אולי זו היתה הקבוצה המשתוללת שלשמאלה, שכולם היו שתויים ולכן טלטלו את גופם על רחבת הריקודים.
אני מבוגרת מדי בשביל זה, אמרה לעצמה כשהתחמקה מהם בפעם העשירית, מרגישה זקנה ותלושה בגיל עשרים ותשע המתקדם.
היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה בילתה את ליל שבת במקום מלהיב יותר ממסעדה שקטה עם חברים, ובוודאי לא מתי בילתה במועדון יומרני ושטחי שלאחרונה נקבע שהוא המקום בהא הידיעה כדי להיראות בו בלונדון. מצד שני, היא גם לא אהבה לבדוק את שיניו של סוס שניתן לה במתנה – כשבמקרה הנוכחי, אותו סוס אמור היה חברתה הטובה ושותפתה לדירה רוזי, שהציגה את אישורי הכניסה לקרקס הזה בתנועת ראווה במהלך ארוחת הערב.
"זה המקום הכי מגניב בלונדון כרגע," אמרה לאלישה בביטחון תוך אכילת סאאג פאניר במסעדה ההודית האהובה עליהן לא הרחק מבריק ליין. "גדוש בסלבריטאים ולכן בכל גבר סופר-מושך בלונדון."
"אני לא מגניבה, רוזי," הזכירה לה אלישה בעדינות. "את אומרת את זה בעצמך במשך שנים. בכל פעם שאת מנסה לגרור אותי לעוד מועדון שאת טוענת שישנה לי את החיים, אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי. אולי הגיע הזמן שתשלימי עם האפשרות שזו מי שאני."
"בחיים לא!" קראה רוזי מיד כשהיא מעמידה פנים שהיא מזועזעת וזועמת. "אני זוכרת שפעם ידעת לעשות כיף, אלישה. נשבעתי לעצמי להשחית אותך, לא משנה כמה זמן זה ייקח!"
"אי-אפשר להשחית אותי," הבטיחה לה אלישה. כי גם היא זכרה שפעם היא ידעה לעשות כיף, ולא היה לה שום רצון לחזור על אותן טעויות איומות, תודה רבה, ובוודאי לא לחוות שוב בושה ושברון לב. "חוץ מזה, סביר מאוד להניח שאני אביך אותך. את מסוגלת להתמודד עם הבושה?"
רוזי גלגלה את עיניה המרוחות במסקרה כבדה ובצללית סגולה מנצנצת שעה שהכניסה לפיה את הפופדום האחרון.
"אני מסוגלת להתמודד עם זה," אמרה. "הכול כדי להזכיר לך שאת בשנות העשרים שלך, לא השישים. אני רואה בזה שירות לציבור."
"זה מה שאת אומרת," סנטה בה אלישה, "אבל את צריכה להכין את עצמך לרגע שבו אני אבקש את השיר דנסינג קווין כאילו אנחנו רוקדות דיסקו בחתונה. מהדי ג'יי הגרובי המפורסם שיתעלף על המקום מהעלבון."
"תסמכי עלי, אלישה," אמרה רוזי ברצינות רבה. "זה יהיה הלילה הכי טוב של החיים שלנו."
עכשיו צפתה אלישה בחברתה הטובה מטלטלת את ירכיה בהזמנה חושנית אל בנקאי ההשקעות שאיתו פלרטטה כל הלילה, והאשימה את הג'ט לג. דבר לא יכול היה להשכיח ממנה אפילו לרגע שרוזי הנמרצת והדרמתית חשבה שחובתה המקודשת היא לקרוע את העיר בסופי שבוע, כפי ששתיהן עשו כשהיו צעירות ופרועות הרבה יותר. ופירוש הדבר היה שתשלום דמי הנסיעה המופרזים במונית בחזרה הביתה מהאזור הזה של איסט לונדון לדירה שהן חלקו בפאתי המרסמית' יהיה מוטל על אלישה. לבד.
"את יודעת מה את צריכה?" שאלה רוזי במסע הקריר מהרכבת התחתית, כמו לפי סימן. "נואשות, אם יורשה לי להוסיף?"
"אני יודעת מה את חושבת שאני צריכה, כן," ענתה אלישה ביובש. "אבל, משום מה, הפנטזיה של סקס מרושל ולא מספק עם איזה זר שפגשתי במועדון מחווירה בהשוואה למחשבה שאזכה לשנת לילה טובה לגמרי לבד במיטתי שלי. תקראי לי משוגעת. או, אם לא זה, מבוגרת."
"את בחיים לא תמצאי מישהו, את יודעת," אמרה לה רוזי בקימוט מצח. "לא אם תמשיכי ככה. מה הצעד הבא, מנזר?"
אך אלישה ידעה בדיוק איזה מין גברים אפשר להכיר במועדונים שרוזי אהבה. היא פגשה רבים מדי מהם. היא היתה אחת מהם בתקופת האוניברסיטה שלה. והיא נשבעה שלעולם לא תרשה לעצמה לאבד ככה שליטה שוב. זה לא היה שווה את המחיר – ובמוקדם או במאוחר תמיד יש מחיר. במקרה שלה, המחיר היה כל השנים שלקח לה כדי לגרום לאביה לחזור להביט בה.
אלישה היתה הבת של אבא שלה במלוא מובן המילה עד לאותו לילה מחריד בקיץ שבו מלאו לה עשרים ואחת. הוא העניק לה את כל מבוקשה, פינק אותה והעריץ אותה ללא גבול, היא היתה בבת-עינו, והיא איבדה את זה לעד בלילה יחיד שהיא עדיין לא הצליחה להרכיב בחזרה בראשה. אך היא ידעה את הפרטים כמעט כאילו יכלה לזכור אותם בעצמה, משום שהיא נאלצה לשבת ולהקשיב לאביה מספר לה אותם למחרת בבוקר שעה שראשה דפק ובטנה התהפכה: היא היתה כל-כך שתויה עד שהיתה כמעט מחוקה כשחזרה הביתה באותו לילה, אבל בשלב כלשהו היא כנראה נדדה אל הגינה האחורית – ושם אביה מצא אותה, שוכבת עם מר רדיק מהבית השכן.
מר רדיק הנשוי, אב לשלושה ילדים שעליהם אלישה עשתה בייביסיטר במשך השנים, שהיה חבר טוב של אביה עד לאותו לילה. הבושה עדיין היתה ארגמנית ובוהקת באלישה, אחרי כל השנים שעברו מאז. איך היא יכלה לעשות דבר כה שפל ומתועב? היא עדיין לא ידעה.
לאחר מכן היא החליטה שהיא עשתה מספיק כיף בשביל חיים שלמים.
"מצטערת," אמרה אלישה לרוזי כשהיא מחייכת כדי להעלים את הזיכרונות. "את מדברת על אהבה? הייתי בטוחה שאנחנו מדברות על הייאוש הספציפי של זיון ללילה..."
"יש לי רעיון מהפכני, אלישה הקדושה," אמרה לה רוזי תוך גלגול עיניים נוסף אל השמיים הכהים שממעל. "למה שלא תשימי את ההילה בצד ללילה אחד? זה לא יהרוג אותך, אני מבטיחה. אולי אפילו תגלי שאת נהנית להתהולל קצת כמו פעם."
כי רוזי לא ידעה, כמובן. איש לא ידע. אלישה היתה נבוכה מדי, מבוישת מדי. היא נגעלה מעצמה מכדי לספר לחברתה – לספר למישהו – מדוע הפסיקה פתאום לצאת בסופי שבוע, מדוע היא השקיעה את כל כולה בעבודה שקודם לכן לא זכתה ממנה ליחס רציני והפכה אותה לקריירה שכעת היא התגאתה בה מאוד. אפילו אמה ואחיותיה לא ידעו למה הופיע פתאום כפור עמוק בין אלישה לאביה, כפור שעכשיו, שנים לאחר מכן, השתפר רק מעט לריחוק מנומס.
"למען האמת, אני לא לובשת את ההילה שלי הלילה," ענתה אלישה בהתחסדות, טופחת על שפעת התלתלים שלה כאילו היא בכל זאת מגששת אחר ההילה. "היא לא השתלבה עם הנעליים שהכרחת אותי לנעול."
"אידיוטית," אמרה רוזי בחיבה, ואחר-כך היא נופפה באותם אישורי כניסה והובילה אותן על פני הקהל שבחוץ על המדרכה ישירות לתוך מלתעותיו של המועדון הכי חם בלונדון.
ואלישה נהנתה – יותר משהיא ציפתה ליהנות. היא התגעגעה לריקודים. היא התגעגעה להתרגשות שבאוויר, לריגוש שקיים בקהל גדול כל-כך. לפיתוי החושני הספציפי של מוזיקה טובה. אך הגרסה של רוזי לכיף נמשכה עמוק לתוך הלילה, כפי שהיה תמיד, ואלישה התעייפה מהר מדי. במיוחד כשהיא חזרה למדינה רק יום קודם לכן, וגופה עדיין האמין שמדובר באזור זמן אחר לגמרי.
ויותר מכך, כשהיא לא היתה בטוחה שהיא יכולה לסמוך על עצמה. היא לא ידעה מה גרם לה לעשות את מה שעשתה באותו לילה מחריד לפני שמונה שנים; היא לא הצליחה לזכור את רובו. לכן היא בחרה לשמור על מרחק מכל דבר שעלול להוביל לכיוון הזה – דבר שהיה קל יותר לעשות כשהיא לא ניצבה בעיצומה של פריקת עול עליזה כזו. כי לא היתה לה הילה – האל יודע שהיא הוכיחה זאת בהתנהגותה הזנותית – הלוואי שהיתה לה.
את ידעת שזה יהיה ככה, חשבה עכשיו במרץ כשהיא לא טורחת להיאבק עם הבנקאי על תשומת לבה של רוזי כשהיא יכולה להסתפק בהודעת טקסט מהמושב האחורי של מונית שתיקח אותה הביתה. כך היא גם לא תפריע לתוכניות הברורות שהיו לרוזי הלילה. יכולת לחזור הביתה ישר אחרי הארוחה ולמיין את הכביסה שלך–
ואז היא נאלצה לצחוק על עצמה: היא מתנהגת ברטנוניות, בדיוק כמו הבתולה הזקנה, המרירה, שרוזי רמזה תכופות שהיא הופכת להיות. רוזי צדקה ללא ספק. היא באמת התחילה לחשוב על הכביסה שלה? אחרי לילה על רחבת ריקודים במועדון אופנתי בלונדון כשסביבה רועמת מוזיקה שאפילו היא יכלה לומר שהיתה נהדרת?
אלישה הסתובבה כשהיא עדיין צוחקת שעה שדמיינה את המבט המזועזע שרוזי תנעץ בה כשהיא תספר לה על זה, והחלה לפלס את דרכה בין הרוקדים המשתוללים. צחוקה התחזק כשהיא נאלצה לזנק הצדה כשזוג נמרץ במיוחד הטיל את עצמו הנה והנה.
אלישה איבדה את שיווי המשקל בגלל צחוקה הפרוע ולכן לא שמה לב לאן היא הולכת. מפני שהיא התקדמה מהר מכדי שתוכל לעצור, היא החליקה בשלולית של משקה שנשפך בקצה רחבת הריקודים –
והתנגשה בעמוד הכהה של גבר שהיא חשבה, לפני שהוטחה בו, שהיה לא יותר משלוחה של הרמקול שמאחוריו. צל דומם וצופה.
הוא לא היה.
הוא היה קשה וגברי, שרירי להפליא, חלק וחם. מחשבתה הראשונה של אלישה, כשפניה היו במרחק סנטימטרים ספורים מהחזה הגברי המדהים ביותר שראתה אי פעם בחיים האמיתיים וכפות ידיה ממש נגעו בו, היתה שהוא הדיף ריח של חורף – רענן ונקי עם משהו מעושן נפלא מתחת.
היא הרגישה את ידיו על זרועותיה, תופסות אותה במהירות. רק כשהיא עיכלה את העובדה שהוא באמת מחזיק אותה, היא קלטה שהוא הצליח לתפוס אותה בכלל, למרות הקהל הנדחק והאורות המהבהבים והמהירות שבה היא היתה בדרכה אל הרצפה לקפיצת ראש משפילה.
היא היטתה את ראשה לאחור כדי להודות לו על הרפלקסים המהירים שלו, עדיין מחייכת –
והכול עמד מלכת.
הכול פשוט – נעלם.
אלישה הרגישה שלבה דופק חזק מספיק כדי לפצוע. היא הרגישה שפיה נפער.
אך היא לא ראתה דבר מלבד את עיניו.
צבען היה כחול, שלא דמה לאף כחול שהיא ראתה אי פעם בזוג עיניים אחר. כחול כמו השמיים ביום חורף קר בהיר, כה בוהק עד שכמעט הכאיב למבט. כחול כה עז עד שהצבע כמו מילא אותה, מתפשט בתוכה, ממלא אותה. כאילו הדבר הקטן ביותר עלול לגרום לה להתפוצץ, והיה בה חלק מטורף שרצה בכך נואשות.
מגע. חיוך. לא משנה מה.
הוא היה יפהפה. כהה ומאיים ודומם, הדבר היפה ביותר שהיא ראתה מימיה. משהו מחשמל תסס באוויר ביניהם כשהם הביטו זה בזה, מטעין אותה, גורם לעורה לעקצץ. גורם לה להרגיש כבדה וחסרת מנוחה, בבת-אחת, כאילו היא כדור שלג שהוא הרים וניער בחוזקה, והכול בה עדיין ריחף בעצלות באוויר וחיפש מקום לנחיתה.
זה הפחיד אותה, עמוק בפנים, במקום שהיא לא ידעה שקיים בה עד לרגע זה – ולמרות זאת היא לא רצתה להתנתק.
הוא מצמץ, כאילו גם הוא הרגיש בדבר היפהפה, הבלתי אפשרי, האיום הזה שהתפצח ביניהם. היא היתה בטוחה שאילו יכלה לקרוע את עיניה מעיניו, היא היתה מצליחה לראות את הדבר שם, מחבר בין גופיהם, מתקמר ביניהם ומסביבם ובתוכם, הוולטאז' גבוה. קמט קל שבקלים הופיע בין גבותיו הכהות, והוא נע כאילו רצה להרחיק אותה ממנו, אך אז הוא הפסיק וכל מה שעשה היה להזיז את שניהם עמוק יותר אל בין הצללים.
והם נותרו לעמוד שם, לכודים. כלואים. כאילו העולם שסביבם, המועדון הרועש, המוזיקה הדופקת, הריקודים הפרועים והמשתוללים, פשוט התפוגגו ברגע שהם נגעו זה בזה.
סוף-סוף, חשבה אלישה בשטף של תחושה כאוטית ורגש מסוחרר שהיא כלל לא הבינה. הכול צנח בתוכה כאילו היה מדובר במשהו בלתי נמנע, כמו אבן כבדה שצונחת לתוך באר עמוקה להפחיד.
"אלוהים," אמרה כשהביטה בו. "אתה נראה כמו זאב."
האם זה היה חיוך? פיו היה עסיסי וקודר בו-זמנית, מרתק להחריד, והוא התעקל מעלה בפינה קשה אחת. לא יותר מזה, אולם היא החזירה לו חיוך כאילו הוא זרח אליה.
"זו הסיבה שאת לובשת אדום, כמו באגדות האחים גרים?" שאל, דבריו צבועים בליטוף קטיפתי קל של מבטא שהיא לא הצליחה לזהות מיד. "כדאי שאני אזהיר אותך, זה ייגמר בשיניים."
"אני חושבת שאתה מתכוון לבכי." היא בחנה את פניו הקשות וחיפשה עדויות נוספות לאותו חיוך. "זה ייגמר בבכי."
"גם זה." עד עיקום קטן של אותה זווית פה. "אבל השיניים בדרך כלל באות קודם וכואבות יותר."
"אני אתאכזב מאוד עכשיו אם יתברר שאין לך ניבים," אמרה לו, וידיו שינו את אחיזת הפלדה שלהן בזרועותיה, או אולי רק באותו רגע היא נעשתה מודעת לחום של כפות ידיו וללפיתתו שדמתה יותר לליטוף.
עוד כיווץ של אותו פה קודר, וכיווץ של תגובה בבטנה התחתונה, דבר שהיה אמור להבעית אותה, בהתחשב במה שהיא ידעה על עצמה ועל סקס. ברובד מסוים, זה באמת הבעית אותה.
אבל היא עדיין לא התרחקה ממנו.
"כמובן, המטרה שלי בחיים היא למנוע מנשים בריטיות זרות שמתנגשות בי במועדונים הומים ליפול למלתעות האכזבה," אמר עם אור חדש בעיניו המקסימות ושינוי קל בזווית ראשו, בנטייה של גופו הגדול לעברה.
כאילו הוא עלול לרכון קדימה ולבלוע אותה בשלמותה.
כשאלישה החזירה לו מבט, ידיו החזקות קשות וחמות על זרועותיה וכפות ידיה עדיין לחוצות אל חזהו המתוח, לא היה דבר שהיא רצתה יותר מזה.
היא היתה צריכה להסתובב באותו רגע ולברוח אל הדלת. לנסות לאתר את מה שנותר משפיותה, איפה שהיא לא תהיה. אך היא מעולם לא הרגישה התרגשות מנצנצת כזאת, חום בוער נפלא כזה שמכביד על איבריה. הגבר הזה היה כה חייתי וחזק עד שהיא התקשתה לנשום.
"גם אם המלתעות המדוברות הן שלך?" שאלה ולא זיהתה את הניגון המתגרה שבקולה, את הטיית הראש שלה לעברו, את התחושה הנוזלית שזרמה בה.
"במיוחד אם הן שלי," ענה, מבטו החורפי הבוהק ממוקד בפיה, אף שהיתה בו גם אפלה, צל שחלף על פניו המרתקות שבהן כמעט הלכה לאיבוד. מלתעות, הזכירה לעצמה. ניבים. הוא מבהיר לי שהוא זאב גדול ורע. היא היתה אמורה להיות מבוהלת – היא לא היתה אמורה להרגיש דחף משונה להרגיע אותו. "את צריכה לדעת שאין שיניים חדות ומסוכנות משלי."
"בכל לונדון?" היא לא היתה מסוגלת לעצור את חיוכה או לחסום את המפל המנצנץ של משהו דמוי אור שגרם לבטנה להתכווץ ולשדיה להזדקר. מלאת חיים. סוף-סוף. "ערכת השוואה? יש איזו תחרות שאפשר להיכנס אליה כדי להוכיח ששלך הכי ארוכות? הכי חדות בעולם?"
אלישה הרגישה מנותקת מעצמה לגמרי. חלק אחד בה רצה לשקוע בתחושה המשונה הזאת, בו – ולהתמוגג עליה. לרחוץ בה כאילו היא היתה אור שמש. כאילו הוא היה, למרות האיום האגבי שהקרין, כמו שכבת עור נוספת. האם כולם יכלו לראות את זה או רק היא? לא היה לה אכפת. היא רצתה להתפלש ברגע הזה, בו, כאילו זה השלג הראשון של העונה.
נשימתה נעתקה מהדימוי, ואיכשהו הוא שמע את זה. היא הרגישה את תגובתו במתח הפתאומי של גופו החזק מעליה וסביבה, בלחץ של אצבעותיו על זרועותיה, בהתהדקות של הקשר שנכרך סביבם, בוהק ומחשמל, גורם לה להרגיש כמו זרה בגופה שלה.
עיניו הכחולות התרוממו לפגוש בעיניה ובהקו. "אני לא צריך לערוך השוואות, סולנישקה." הוא התקרב מעט, ותשומת לבו חזרה אל פיה. "אני יודע."
הוא היה זאב ארקטי שהפך לגבר, טורף בכל רמ"ח אבריו – רזה וקשה כשהתנשא מעליה למרות נעלי העקב שרוזי כפתה עליה לנעול. הוא לבש כולו שחור, חולצת טי שחורה הדוקה מתחת לז'קט שחור מחויט, מכנסיים כהים ומגפיים, וכתפיו הרחבות והקשות גרמו לעורה להרגיש מתוח. שיערו הכהה היה קצר ושחור כדיו. זה גרם לעיניו הכחולות להיראות כמו עשן מעל לסתו המסותתת ועצמות לחייו. כל זה, כל כולו, היה קשה וגברי וכה מסוכן עד שהיא הרגישה זמזום מתחת לעורה, והיה בה חלק שרצה להיאבק, לברוח. הוא נראה לא מתורבת. חייתי.
ולמרות זאת, אלישה לא פחדה כפי שאותו חלק בה שהיה עדיין מבוהל, עדיין דרוך, ידע שהיא אמורה להיות. לא כשהוא הביט בה ככה. לא כשהיא זרמה עם איזה אינסטינקט בסיסי והתקרבה אליו. היא הצמידה את ידיה אל המישורים המרהיבים של חזהו שעה שזרועותיו הקיפו אותה והחזיקו אותה כפי שמאהב היה עושה. היא היטתה את ראשה לאחור עוד יותר וראתה את עיניו הופכות לאש ארקטית.
היא לא הבינה את זה, אבל היא בערה.
זה לא בסדר, הזהיר אותה קול קטן בירכתי מוחה. זו לא את.
אבל הוא היה כל-כך יפה, עד שהיא לא הצליחה לזכור מי היא אמורה להיות, ולבה הכאיב לה כשסער בבית-החזה שלה. היא הרגישה משהו מבריק ותובעני מתגבש לכאב עיקש בבטנה, והיא גילתה שהיא לא מסוגלת לחשוב על סיבה טובה להתנתק ממנו.
עוד רגע, הבטיחה לעצמה. עוד רגע אני אתרחק.
"כדאי לך לברוח," אמר לה באותו רגע בקול אפל ונמוך, והיא ראתה שהוא רציני. שהוא התכוון לזה. אבל אחת מידיו החלה להתוות דוגמה עצלה על לחייה, כף ידו קטיפה מחוספסת על עורה, והיא נרעדה. מבטו הכחול כמו התחדד. "הכי רחוק שאת יכולה."
הוא נראה כה קודר באותו רגע, כה בטוח, וזה הכאיב לה משום מה. היא רצתה לראות אותו מחייך עם אותו פה קשה ומסוכן. היא רצתה בזה בכל נימי נפשה והיא אפילו לא ידעה את שמו.
שום דבר מזה לא היה הגיוני.
אלישה התנהגה יפה במשך זמן כה רב. היא שילמה ושילמה ושילמה על אותו לילה יחיד לפני שמונה שנים. היא היתה מאז כה דרוכה, כה זהירה. היא אף פעם לא נהגה בספונטניות. היא אף פעם לא נהגה בפזיזות. ועם זאת, לגבר היפהפה הזה היו העיניים הכחולות ביותר שהיא ראתה מימיה, והפה העצוב ביותר, ומגעו גרם לה לרעוד ולבעור ולזהור.
והיא חשבה שאולי הפעם, לרגע או שניים, היא יכולה להפסיק לעמוד על המשמר. רק טיפ-טיפה. לא חייבת להיות לזה משמעות.
לכן היא התעלמה מאותו קול בתוכה, והיא התעלמה גם מהאזהרה של האיש.
אלישה השעינה את פניה על כף ידו הקשה כאילו זה הדבר הקל ביותר בעולם וחייכה כשהוא נשם עמוק כאילו גם בו בערה אש. כאילו גם הוא נשרף.
היא התמתחה מעלה לעומת גופו הקשה והקשוח ואמרה לעצמה שזה בגלל הפה הקודר שלו, לא בגלל הדברים הבלתי אפשריים שהיא ידעה שאסור לה לתת לעצמה להרגיש או לרצות או, האל יעזור לה, לעשות. והם עמדו בצללים של מועדון הומה, במקום שבו איש לא יכול היה לראות אותה ואיש לא יידע לעולם מה היא עשתה בחושך. זה לא שזה נחשב.
היא תוכל לחזור בן-רגע לחיים השקטים והמסודרים שלה.
זה יהיה רק רגע. רגע אחד קטן שחורג מהכללים שהיא קבעה לעצמה, הכללים שבהם דבקה בקפידה זמן כה רב, ואז היא תחזור מיד הביתה לחייה המוסריים, המסודרים והקפדניים.
היא תעשה זאת. אין לה ברירה. היא תעשה זאת.
אך קודם אלישה צייתה לאותו נחשול של דרישה פרועה בתוכה, רכנה קדימה והצמידה את פיה אל פיו.
