הימים עוברים והחיים, איני יודע מה הם באמת. זו התחושה הנסתרת שליוותה את מרבית חיי, ובמרבית חיי למדתי להתעלם ממנה. המציאות שבה גדלתי דרשה את מלוא תשומת לִבּי בניסיון מתמיד למצוא את מקומי המשמעותי.
ככל שהזמן עבר, נפערו בי פערים. מצד אחד עלה בי הדחף להיות משמעותי בתוך החברה שבה אני חי, ומצד שני הרצון להיות. להיות מי שאני באמת, בלי קשר למה אומרים או חושבים אחרים. חיי היו מקושטים בהצלחות ובהישגים, אך בתוכי פנימה לא הבנתי את התכלית. שום דבר לא באמת סיפק את תחושת החסר, שהתמלאה בכל פעם מחדש ולעולם הייתה חסרה. התמלאה בהצלחה, בכסף, במעמד - אותו מעמד שבלְבַד לא החזיק מעמד אף לא שנייה. הפרשנות שנתנו מחשבותיי לחלל הצובט מבפנים, שיקפה לי את השונה שבי, את היותי בלתי מסתפק במה שיש, לא מאושר. המציאות הייתה מעומעמת. חוסר בהירות שבתוכו פעמה סקרנות, ששמרה על חיותי הפנימית.
*
השאלה חייבת להישאל. הסתכלתי סביב בקבוצת החברים היושבים על המרפסת, רציתי לבדוק אם עוד מישהו שמע את הקול ההחלטי שהדהד בחלל. 'השאלה חייבת להישאל' - הקול חזר על עצמו. ניסיתי להבין במחשבתי, מה זה מדבר בי. מגעו כשל אישה. חמלה חובקת. ועדיין, גופי התכווץ לשמע הקול. בדמיוני כבר השתחררתי מאותן סמכויות שמרותן האפילה על דרכי בעבר, והשפעתן כבר לא הייתה נראית לעין.
בבוקר שלמחרת, התגנבה אליי תחושה מוזרה. הרגשתי מחויב למשהו שאין ביכולתי להסבירו. עמדתי לפני שער ללא מפתח.
הימים חלפו, סימן השאלה התרחב ועצבות ישנה חזרה לרקום את חוטיה בהתנהלותי. הדברים המשמעותיים בחיי החלו להחוויר אל מול צבעו המסקרן של הקול החדש.
בניסיון להכיר את הקול, נדדה תשומת לִבּי אל התחושות המתהוות מהד קריאתו. גלי רצון חדש החלו להתעורר בפנימיותי. היה זה קול שלא הכרתי. המחשבות שבראשי ידעו, לרוב, את התשובות לשאלות שהתעוררו בי. ידעו, אך היו נתונות תמיד להמשך השיח הפנימי, לפרשנות, לספקות ולביקורת עצמית. בקול החדש היה משהו שונה. משהו שיכול, בנשימה אחת, לעורר גם פחד גדול וגם רצון בהרפתקה.
השאלה חייבת להישאל. שלוש מילים בלבד השמיע הקול, מילים שנבעו מעומק שטרם הכרתי. ניסיתי להיעזר בניסיון חיי כדי לפרש את משמעות הקריאה, אך ללא הצלחה. חיפשתי את הבחירה, את הדרך חזרה למציאות פנימית בטוחה. מציאות שבה אוכל להמשיך את חיי הנוחים. משהו בי החל להתערער, ולראשונה בחיי ניצבה נפשי מול חוסר האונים שבאי-הידיעה.
בהחלטת אין ברֵרה, או כך לפחות זה נראה לי אז, התחלתי להפנות את מבטי לכיוון השאלה שחייבת להישאל. עצם הרעיון שיש קול כזה, שעוצמתו הורגשה בי ללא הפסק, גרם לגאוותי היודעת כול להפעיל את תחבולותיה השונות בניסיון למגר אותו ואת סימן השאלה ממרחב מחייתהּ.
הדמות שהציגה עצמה כאני, והמחשבות שפעלו בשרותהּ, התאגדו אל מול הגורם הזר. המאבק היה עוצמתי. ברגעים של פחד וכאב, בלב לִבּו של קרב ההתשה, בחרתי בכל פעם בצד אחר, רק כדי לראות מתי כל זה כבר ייפסק. לא עניין אותי, מי צודק או לאן כל זה הולך. רק שייפסק.
בימים מילאתי את תפקידי, ובלילות ניסיתי להשליט סדר בקרבות הניצחים בתוכי. אט, אט גברה הערכתי לאותו גורם זר. הוא עמד איתן, ללא מילים ובדרך בלתי נראית, אל מול שאר כוחותיי הפנימיים. הוא דחף ללא חת אל שינוי לא ידוע, וערער את מציאות חיי הנוחה והידועה. הגיע היום שבו התחלתי להבין את המוגבלות המטרידה של ניסיון חיי, בהתמודדות מול הרצון המתעורר.
*
חיי לפני שהפציע הקול, היו מלאים. נהניתי מזוגיות מספקת, מחברים טובים, מעבודה מעניינת, ומכל מה שאדם נורמלי יכול לבקש. המציאות שיצרתי לעצמי החלה לאבד מאמינותהּ כדבר שניתן לתלות בו את תקוות המימוש שהתעוררו בי. שאלות רבות החלו לצוץ, והתשובות שהייתי רגיל לתת לעצמי, לא סיפקו את הכנות והעומק הדרושים. ההחלטות שקיבלתי באותה תקופה סימנו כיוון חדש. התחלתי לשחות כנגד הזרם. הקדשתי יותר ויותר מזמני לניסיון להבין את השינוי המתרחש. נחשפתי לאנשים חדשים ולספרים חדשים שהעצימו את הרצון המבעבע. הרגשתי שונה. הרגשתי כמי שמוכן לקחת אחריות על חייו.
דרכי החלה להיצבע בסקרנות: לאן כל זה מוביל? ככל שהחיפוש העמיק, סימן השאלה גדל, ספקות ופחדים החלו לעטוף את סקרנותי. הייתי כמי שמדלג בין עולמות, עולם חדש שבו הכול אפשרי ומולו עולם ישן שכבליו מתחילים להתגלות. עולם חדש שלִבּי הומה אליו, אך דמותי נרתעת ממנו, אל מול עולם ישן שלִבּי אזוק בו, אך דמותי חשה בטוחה בקיומו. ההתמודדות עם שני העולמות רבצה בכבדות על נפשי, וברגעי הספק האפילה על הקול שרצה להישמע.
מתוך חוסר אונים ואולי מתוך אומץ, הגיע הרגע שהבנתי שעליי לבחור. חדש או ישן? הקריאה לשינוי לא ידוע או המשך ההתנהלות במציאות ידועה ונוחה? ואולי בכלל לא הייתה לי בחירה! המקומות שבהם מצאתי מנוח, נעלמו כלא היו. עכשיו זה אני והכאב, אני והפחד, אני וסימן השאלה. נשאבתי למקום שהורגש כחסר מוצא. הדרך היחידה שנראתה, חייבה קפיצה מפחידה אל הלא נודע. הזמנתי כרטיס לארץ רחוקה לזמן בלתי מוגבל.