רונלד בריטון, יליד 1932, נחשב להוגה החדשני ביותר בדור הנוכחי של ממשיכי מלאני קליין. חשיבתו היצירתית השפיעה רבות גם על ספרות פסיכואנליטית שאיננה קלייניאנית במובהק. הבנתו את המצב האדיפלי מרחיבה ומעמיקה את ניתוחו של פרויד ומדגישה את האתגר להתפתחות הנפשית בקבלת קיומו של זוג שהפרט אינו שותף בו; קבלה זו מאפשרת "מרחב נפשי משולש". רבות מתרומותיו המקוריות מובהרות בעזרת המחשות מעבודתו הטיפולית.
בין נושאיו: הקושי לוותר על אמונה והצורך להתאבל עליה כמו על אדם קרוב שמת; השילוב בין אהבה ובין שִנאה כתנאי לתחושת ממשות; הצורך בהסכמה מוחלטת מתוך פחד מפני חוסר הבנה ממאיר; החשש להיות פונדקאי לרעיונות זרים; ההשלכות של נטיית יתר לאובייקטיביות ונטיית יתר לסובייקטיביות; האפשרות שאדם יחשוב על עצמו כדי להימנע מלהיות עצמו; השפעת פיצול העצמי בין שתי הזדהויות סותרות עם שני ההורים; והתקווה להשתחרר מראיית "העמדה הדיכאונית" האינטגרטיבית כחוף מבטחים, ולאפשר לעצמנו אי־ודאויות חדשות ב"עמדה פוסט־דיכאונית".
בריטון מזהיר מפני הסכנה שנפרש את דברי המטופל מתוך חשיבה תאורטית או עניין אישי בתוכן מסוים בלי שייווצר חיבור חי עם עולמו הרגשי של המטופל. הוא עוסק בפחד לחדש בשל סכנת נידוי בקהילה המקצועית, ומתריע (גם בעזרת בחינה ביקורתית של הרצאה שלו עצמו) על נטייתם של אנליטיקאים לצטט רעיונות שמקובלים בסביבתם וכן מחבּרים מוערכים, גם אם אינם רלוונטיים.
בריטון מסתמך רבות על סיפורת ועל שירה ומבחין בין ספרות בדיונית המבטאת את העולם הפנימי לספרות אסקפיסטית המרחיקה ממנו. הוא מייחד פרקים מרתקים לדימויי הילדוּת המנוגדים ביצירתם של וורדסוורת' ("התינוק המבורך") ושל רילקה ("התינוק המקולל") ולפער בין תפיסתו של מילטון בגן העדן האבוד – שהנרקיסיזם ההרסני והקִנאה של השטן מאיימים על ההתמסרות לאל – ובין אמונתו של בלייק שהנאמנות החשובה היחידה היא לַעצמי האמִתי המקודש של הפרט עצמו.