להרוג?
באמת להרוג?
שוב?
אצבעו החליקה במיומנות על שמורת ההדק סביב-סביב. עם כיוון השעון. נגד
הכיוון. עם. נגד. לפניו – האקדח. סמית אנד ווסון מודל 40 . מחסנית. עשרה
כדורים. קנה ארוך. הקת הענברית מתמסרת בדממה למגעו. עם כיוון השעון.
נגד. מתרגלת מחדש למגע כף ידו, לטביעות אצבעותיו, אחרי שנים שהפסיק
להרוג.
גופו המחושל והדרוך החל לשקוע בכורסה הישנה. המרפסת החשוכה היתה
מוקפת בסבך עבות של קירות אבן נמוכים, ששרטטו תוכנית גדולה פי-כמה
מיכולתו הכספית, והזכירו חומה של מצודה עתיקה, שבנייתה לא נגמרה. אבל
המשאבים הידלדלו ועכשיו הקירות הם צוואתו, הד מורשתו לדורות הבאים.
כמו תמיד באמצע חודש אייר זה היה אמור להיות ליל ירח מלא. אבל הירח
שכבר הבקיע את הכחול-פחם הכהה שכיסה את פניו של משה רוט-ורדי התחיל
לבגוד. לפני עשרים ושלוש דקות עפעפי עיניו עוד נהנו משטף האור הכסוף
והקסום, כשהפלח השמאלי התחתון של הירח התכרסם לפתע במהירות שלא
הותירה ספק: ליקוי ירח! תקלה מפתיעה. משה לחץ על עצביו שלא יתרופפו,
לא עכשיו. למרות הקלקול הנדיר בתוכניתו דבר לא יעצור בעדו. מחר,
כשיעלה הירח, הוא יאיר גם על התלולית הטרייה, החדשה, שתצטרף למצבות
שהותיר משה על פני הארצות.
שש-עשרה שנים שֵירת קברניטים שבאו והלכו. שוב ושוב שוגר מהמדינה
הצעירה והמפרפרת אל מלתעות אפלות, שוקקות להרג. הוא לחם בלהב
ובאקדח, ואם היה נחוץ – גם בגלולה מרה וצבעונית שאילץ כמה אויבים לבלוע
בפה מלא קצף לבן. האם גם חמדן יבלע? באיזה צבע יבעבע הקצף של אחוות
גברים נבגדת?
במורד ההר, במרחק נסיעה קצרה מהאחוזה, ניצנצו אורות פרודים ומבולבלים.
הכפר הערבי צוריף. זרמי אוויר חם עוד עירבלו את מראות האדמה והעלו מסך
של קפלים וצללים מנוקדים בכתמי אור כמו גחליליות סהרוריות וכוכבים
תועים. את הגחליליות הצהובות, המועטות, של תאורת הרחוב, קבע במקומן
הממשל הצבאי. לא היה עולה על דעת הכפריים להתקינה בעצמם. גם ידם לא
היתה משגת. הצבא כפה זאת למען ביטחון חייליו המסיירים. במשך שנים שרר
בכפר חושך, ובחסותו נפרשו מלכודות מוות לחיילים צעירים.
הכוכבים התועים הם אורות מחומשים, לבנבנים וחיוורים המסמנים את הדרך
ברשת הבתים הצפופה המצולקת בפלגי שופכין. כאשר תם מעגל חיים באחד
הבתים, התרווח תחת הכוכבים התועים דייר חדש, ליהנות בתורו מנדיבותם
הקצובה והחסכנית. לרוב היה זה קרוב משפחה, שבשורת הירושה נלחשה לו
לקול נקישות רגבי העפר שניטחו על קברו הטרי של המנוח. במשך עשרות
שנים, ללא הפוגה, פועמים בתי הכפר הגדול בנינוחות ממולמלת, מתעתעת.
הלילה תכנן משה לזרוע בכפר השליו סימני סערה רעה. הוא ידליק את
הכוכבים לפי רצונו. הלילה הוא רשות מחוקקת, שופטת – ויורה.
משה היה בקיא במעגלי הקיום והחידלון בחסות האור: כבר לפני ארבעים שנה,
הוא בעצמו איחר לכבות את האור בבית הוריו, במושבה הצפונית. בדמו של
אחיו התינוק נמסך הרעל הרע של היתוש שחג סביב המנורה הדולקת, עקץ את
הפעוט – והרג אותו. עלטה ירדה על שארית חייהם ומשה נחנק דומם תחת
מבטיהם המאשימים של הוריו. המושבה, מחנה עקורים רדופי זכרונות
ביעותים, צמחה יחד איתו מתוך הביצה. גדות הנחל הבוגדני היו לו לעריסת
ילדות טובענית. המים העכורים עלו והציפו את השדות הרדודים, כשניסו
להקיא עצמם אל הים הכחול. סביבו חגו שכנים המומים, כצפים בקושי במים.
הוא שמע אותם לוחשים בייאוש לשדות, נוזלים עם געגועיהם במורד האפיק
הסתום. הוא הספיק לגדול מעט עד שהגיעו הידיעות הוודאיות. משם. מהיבשת
הבוערת, המכלה את יקיריהם.
הוריו, חלוצים שראו נכוחה, הקדימו והיגרו אל האדמה הרותחת, הרוחשת
יתושים. צלילי משאבות הפליט העשויות מתכת, עם ידיות עץ, התיזו את נוזלי
ההדברה החריפים מתוך כרסיהן העגלגלות, המשתקשקות, וניגנו לו את שירי
הערש של ילדותו. הוא ספג אותם בעור תוף קשוב, מתוח – ולא נרדם. מהוריו
למד לצפות את פני העתיד. כבר אז לימדוהו להרוג יתושים, כמה שיותר מהר,
לפני פגיעתם הקטלנית.
איזה סיכוי יש הלילה לחמדן מול מכונת ההרג שהוציא מתוכו הארגון החשאי
הנחוש ביותר בעולם, זה שבניו מגיחים מעריסותיהם בנות האלפיים, נכונים
להגן על המעט שנשאר, או שמא רעבים לנקום את מה שהיה ואיננו?
הנקמה – רקמת שתי וערב – תפער בקרוב חור בכפר השקט ובשוכניו הישנים.
ארוגים בה למשעי נקם ועשיית צדק. צדק ונקם. שוב ושוב ניגן את התוכנית
בראשו, אבל אקורד הסיום לא נתן לו מנוח. להרוג? באמת להרוג? לא להרוג?
אחת-עשרה שנים חלפו מאז שקע גל ההרס שהתנחשל מאחוריו, וידו המיומנת
פסקה להרוג. אל הלילה הזה שאף להגיע נחוש, אבל מול הנחישות התרומם
מעט רחש הספק מהנחתת המהלומה האחרונה. האם אינה אכזרית מדי? לעת
עתה החליט לדבוק בתוכנית לפרטיה. הזמן דוחק ומהלך העניינים כבר יתגלגל
מאליו. אין מקום לדחיות נוספות. צריך להציל.
עשר פעימות מהדהדות. האורלוגין, ירושתו מבית הוריו, קוצב כבר חמישים
ואחת שנים את שעותיו, את שנות ילדותו, את בחרותו, את ההפוגות במסעותיו,
את מלחמותיו, את מות אחיו בין הסדינים המגוהצים במיטה הלבנה.
אביו תמיד הסיק את המסקנות החמורות ביותר מהמצב. תמיד. אמו חשבה
כמוהו. הם ניתחו את שראו בעיניהם בפיכחות ובדבקות, וכך פעלו בתגובת נגד
קיצונית עוד לפני שניבט אליהם טירוף המוות מהעיניים השונאות. הם הצילו
את חייהם ובראו את שלו. כשהופיעו החולצות החומות ברחובות – הבינו מיד
שאחריהן יגיעו השחורות. ארזו, מכרו, נטשו וברחו. לבדם. רק האורלוגין יצא
איתם לארץ ישראל. עזבו לפני כול קרוביהם, כאשר הבית שנותר מאחור היה
עוד שווה משהו והבית שלפניהם לא היה שווה דבר.
כאשר יצלצל האורלוגין בעוד שעה ומחצית השעה, יידלק האור בקצהו
המערבי של הכפר, בביתו החשוך של חמדן ותימסר לו ההודעה. אז יקבל חמדן
אל ידיו יתרון מתוכנן, מושכל, שמשה לא העניק לאיש לפניו: התרעה מוקדמת
והמשחק יתחיל. המשחק הזה יהיה הוגן, כך תכנן משה. אולי אפילו מוטה
לטובתו של היריב, שכן עוד יתרון, בלתי מתוכנן לחלוטין, יש לחמדן: הסכנה
המאיימת שמכונת ההרג המשומנת שממול תתקלקל מבפנים.
כבר עכשיו יש לכך רמזים. עובדה, הספקות מכרסמים בלב משה, כמו תזוזה
של בורג רופף זעיר, כמו רעידת פין בנקב בוגדני. ועוד: נשיפת וסת הלחץ
המתמרד כבר מלחשת: להרוג. לא להרוג. די. יותר לא. הרמזים האיומים הללו
כבר אותתו הלילה על קיומם והעניקו לחמדן סיכוי.
חמדן יקום ממיטתו, שנותרה קרה מאז שהבדווי משבט הנוודים השכן חילל את
כבודה של אסארה, אשתו. חמדן, במפתיע, בחר לצלול בשקט אל מצולות
אסונו במקום לנקום כמקובל באורחות חייו. אסארה נותרה ספונה במרתף
ביתו.
בכתונת לילה וברגליים יחפות, הוא ינעץ מבט זועם בשליח שיעמוד במבט
מושפל בשלולית האור הצהובה שבשער ביתו. "אל תתבונן בעיניו. בשום פנים
ואופן אל תסתכל בעיניו," הזהירו משה. השליח ילחש בקול אטום: "מ-שה,"
וידחוף לידי חמדן את המעטפה החומה. אז ייעלם בחסות המרווחים החשוכים
שבין האורות הכתמתמים, מותיר אחריו הדהוד נביחות רמות של כלבים.
הוא לא זימן אותו בטלפון. חשוב היה לו שחמדן יקבל את ההודעה בכתב, יראה
את ההוכחות במו עיניו – וייבהל. הפעם הוא יהיה חייב להצטמרר שכן במקום
המיועד לשם הנמען, משח משה בדיו עבה תאריך נושן - המלחמה. זה יעיר את
חמדן ויעלה בו הדים עמומים של עבר נשכח, כעננים המצטופפים במעבר
ההרים בדרכם להמטיר גשם. הוא יחכך את גב ידו המצולק בשפמו העבות,
יחזור פנימה לביתו בקומה שחוחה, ידליק אור במטבח וישפות את הקומקום על
הלהבה המפייחת. אז יתבונן בכתובת המשונה. לא מדויק אבל די קרוב. זה לא
פה, אבל חמדן הרי תמיד נמצא שם בזכרונותיו, והם יזקיפו את גוו שנותר רזה,
שרירי ומוצק. רק כשהבועות בקומקום יתנפצו חרישית, הוא ימזוג לעצמו קפה
שחור כהה ומר ויהרהר זמן רב. זוהי דרכו לבחון כל נושא לגופו, על כל
השלכותיו, ובעיקר עליו עצמו.
לפתוח או לא לפתוח? תחילה יחשוב שמשה השתגע. הוא לא יהיה הראשון.
תמרה חשבה מזמן שמשה השתגע, ואז ארזה מעט מחפציה ושבה לקיבוץ. הוא
יכול לשרוף מיד את המעטפה בלהבה שהשאיר דולקת, ולהצטנף בשכחה
מאולצת עד הבוקר. או אז יזעיק עזרה להתמודד עם הצירוף המבהיל של
הכתובת והתאריך שמצביעים על זירת הפשע ומועד הביצוע המוכרים לו היטב.
אבל הוא לא ישרוף. הוא יסיים את הקפה, יילחם בסקרנותו המתעצמת מרגע
לרגע, וייכנע לה. הוא לא יחכה לאור הבוקר. הוא יפתח את המעטפה ויתחיל
בצעידה איטית סביב לכתם האור שבחדר הכניסה. הוא יקרא לאט וילעג
לערבית העילגת ולשגיאות הכתיב ויקלל מדי פעם, בקול, בייחוד כשיבין
שהפעם הוא בצד המשלם. ולא, לא מדובר בפרויקט הבנייה המוזר הקושר
אותם זה לזה כבר שנים ארוכות.
כעבור רבע שעה יסיים לקרוא את המכתב. משה לא מנחש, הוא יודע. הוא כבר
קרא את המכתב בקצב המדמה את קצב הקריאה של חמדן, ומדד את פרק הזמן
הנחוץ לו, כולל קריאה חוזרת של קטעים נבחרים, ואז הוסיף שלוש דקות
להתבוננות בתמונה. על אף שהיתה ישנה, התדפיס נראה חד ומדויק. הוא פוּתח
במיומנות בידי אומן מזן נכחד. אילו מהפנים הרבות שמופיעות בתמונה יזכור
חמדן במיוחד? כמה מהן ריטש במו ידיו? הוא ודאי זוכר את הרגעים שלפני
המעשה כשהיה אפוף שנאה. גם הרגעים המזוויעים שבאו אחריהם מוסיפים
לזלוג לחלומות שטורפים את שנתו כבר שלושים ושבע שנים.
כל תמונה טומנת בחובה קסם ואוצרת את הזיכרון, מפרקת אותו לגוונים של
שחור–לבן ומשכינה כל רסיס במקומו. משה כבר למד בעבודתו שכל צופה
בתורו מזרים לתמונה את זכרונותיו וביחד עם המצולמים הם מתהדקים כמרבד
במעמקיה. לא אחת קרה שהרגיש שהוא יכול לשמוע את מאווייהם הכמוסים
ביותר של הצופים הקודמים. ובתמונה הזאת – גם את ציוויים של המצולמים –
צו גאולת הדם. ואילו חמדן ישמע את גזר דינו. זה יכול להיות קסם, בעצם לא.
כישוף, החליט משה במחשבה נוספת, לא קסם.
אף שבתמונה הזו מופיעים עשרות מצולמים, היו לה צופים בודדים להחריד.
הכישוף שלה יתעורר עכשיו מתרדמתו כדי להתפשט כאש בשדה קוצים,
שתכלה את חמדן. שלושה העתקים יש לתמונה. העתק אחד בידי השליח,
המתקרב בדרך המסוכנת לביתו של חמדן. העתק שני בתיקו של משה, הנכון
למסע לילי אל המדבר. השלישי נתלש מהקיר בקומה השנייה של בית האחוזה,
והוטמן במעטפה כבדה שמשלוחה מעוכב וייצא לפועל רק אם משה עצמו ימות
בלילה.
חמדן יניח את התמונה על השולחן במטבח ויתיישב מולה. יתקרב ויתרחק
חליפות. ינסה להפוך באפשרויותיו: האם יפנה למשטרה? לצבא? האם יש לו
הגנה מכוח החוק? ודאי שלא. גם אין זאת דרכו. הוא גם לא יבחר להסתתר, או
לחבור לארגון עוין ולהשיב על ההאשמות באש אוטומטית. אסור לו למהר.
החיפזון מן השטן, ומול השטן הוא ניצב כעת פנים אל פנים. בסוף, בטוח בעצמו
ובתגובתו, יקום, יתלבש ויתניע את הטרנספורטר כדי לעלות להר ולשכנע את
משה שמדובר בטעות איומה. זהו כנראה מוצאו היחידי.
חמדן יבוא בגפו. הדחף לסגור מעגל הוא שיביא אותו – תכונה אנושית לגמרי,
חסרת פשר. סגירת המעגל היא צורך עז כמוות, או כאהבה, או שניהם. שקיקה
משותפת לפורע חוק ולנוקם כאחד.
הלילה, כשמשה יסגור את המעגל, ידידות גדולה, לא חברות – תוצא להורג.
החברות האמיתית בחייו, ברית הדם הצעיר, כבר נרצחה מזמן במטח מן
המארב. היא קבורה במעלה ההר שלו, מתחת לעץ הזית, נצורה בחומת אבן
מלבנית ופשוטה. תמרה התנגדה. "כבר בנית בית כלא. עכשיו גם בית קברות?"
הוא הוסיף לחקור את שרטוטי הקירות הבלתי נגמרים, ותמרה קמה והלכה.
האומנם קיווה שתחיה איתו מול קבר אהובה הזורח בוקר-בוקר? והוא? איך
הוא יכול לחיות בלי לוודא שהשמש מלטפת ערב-ערב את האבנים הגוללות על
חברו היחידי טרם שקיעתה בים הגדול?
כשידַלקו פנסי הטרנספורטר דבל-קבינה תיפתח המערכה השלישית. משה תכנן
לצפות מהוורנדה בקרני האור המפלחות את הלילה הכסוף, ליל י"ד באייר, ליל
אור הירח הקסום ביותר בארץ ישראל. זה הלילה בו בחר ליישב את החשבון
עד סופו – והנה הפתעה. הירח מתעכל ומתמעט לנגד עיניו. הוא-עצמו, חשב,
היה נוהג בחסות אור הירח בלבד. אך לא חמדן. הוא יעלה את האורות כאילו
יש בכוחם להניס גם את הצללים בתוכו ולחזק אותו כדי שיוכל להתריס: אני
בא ישר אליך, יא משה. רואה?
הדרך המחברת בין הכפר לאחוזה תלולה ופתלתלה. חמדן יעלה בה לאט לאט,
זורם בעלייה כמו מי נהר מכושף השבים אל לוע המעיין בראש ההר, מותירים
אחריהם חרבה שוממה. כמו אבותיו הקדומים, שהגיחו מהמערות שעל גדותיו
הגיאורגיות הזקופות של נהר מטקוורי – הוא תמיד בעלייה. תמיד מתגבר על
כל מה שחוסם את תנועתו וממשיך הלאה. בונה. הורס. בונה. הורס. אבל
הלילה הירח העצום התלוי ממעל, כופה את מחזורי הגאות והשפל של משה,
יטה את זרימתו של חמדן אל שיטפון הגאות שלו בפעם האחרונה.
משה דהר במחשבותיו באפיק הגורל העקלקל בו נעו חמדן והוא מאז הצטלבו
דרכיהם לראשונה. פגישתם היתה תוצר בלתי נמנע של שרשרת שגיאות
שביצע משה אחת-עשרה שנים קודם לכן. תחילה איבד את שיקול הדעת
בניצוץ של רצון לנקום נקמה פרטית נסתרת, אחר כך התגבשה בו ההחלטה
המקפיאה, החרישית – לא להיות נאמן יותר לאמות המידה של הארגון אותו
שירת. אותה החלטה שהובילה אותו ליציאה ההמומה מחדר התחקירים בו
נדונה "תקלת אובראמרגאו".
"אין מקריות בעולם," גחן אביו של משה מעל מיטתו. ממש כמו פטר, מאמנו
המיתולוגי ממחלקת ההדרכה: "אין דבר כזה מקריות. אל תאמין אפילו לצל
שלך." ומשה ידע שהם צודקים. עובדה שהוריו ניצלו, בעוד הורי הוריו נידפו
דרך הארובות לשמים. "כן-או-לא. יש-או-אין. דיכוטומיה, משה. קוראים לזה
די-כו-טומ-יה."
רק בזכות כושר האבחנה הזה לא רוצצו בעלי החולצות החומות או השחורות
את גולגולתו על אבני הריצוף או על שער הבית, כפי שעשו לבני דודו, משום
שהוריהם היו שאננים אל נוכח פני הגורל. אין מקריות. הכול שחור או לבן.
עכשיו, דרך עדשת הלילה, הוא רואה הכול בשחור או בירוק. אבל ככל שהוא
סוקר את האזור במשקפתו, עדיין הוא נמנע מלהניח את עיניו על גבעת הקרב.
פוחד למצוא את עצמו עליה מרוח בצבעים הללו. משה מורגל בתצפיות. שעות
רבות בחייו בילה בהמתנות ממושכות מבעד לעדשות מלוטשות עד שהאמין
שהזמן אלסטי, מתכווץ ומתפשט לפי כוונותיו: לפעמים מתרחב בתצפית דרוכה
במארב ולפעמים מתכווץ בפעילות תכליתית וקפוצה. תאומי הזמן הללו –
עוקבים ומנוגדים – חזרו על עצמם כמעט כל לילה בחייו הבוגרים, לפי צרכיה
של המדינה הצעירה.
הפעם הוא לבדו. המדינה לא בחרה בו לשליחות והיא אינה מודעת לעיסוקו.
הפעם משה יהרוג כי הוא צריך. לא כי הוא מציית לפקודה מחייבת. המדינה
המהתלת לא יכולה, לא רוצה ולא יודעת איך לחייב אותו יותר. הוא יכול. הוא
יודע. הוא רוצה וצריך.
הפעם הוא חשוף. לא מחופש, לא מזוקן, לא מגולח, לא קירח, לא שופע, לא
משופם, לא ממושקף, לא עילג, לא רהוט, לא מגמגם, לא חנוט בחליפת ערב
יקרה ולא זרוק כקבצן שיכור בפאתי רחוב בארץ נוכרייה. הפעם הוא לבדו,
בלי מוריס, שהיה ניצב שני צעדים מאחוריו, מפקד, מגן, ומחלץ. מוריס,
בהליכתו המיוחדת, כאילו חוצה נהר שוצף – כבר לא שם. אבל חמדן דווקא כן.
נם בתוך קוביית ביתו האפל – עד שיכה השליח בכפו על השער.