בבוקרו של יום חדש, בשמש זהובה התלויה על יריעת המשי התכולה, נראה למרחוק נמל חיפה. האוניה התקרבה לחוף. כולם עמדו דרוכים, למרות תשישותם ומחלתם מטלטלות הדרך. עמדתי צמוד לאימא, החזקתי בידי את שוכ'רל. ראינו המוני אנשים מריעים ומנופפים אלינו בידיהם. החזרנו בנפנוף מטפחות ובקפיצות, למרות שלא הכרנו אותם. לא זיהינו בהם את קרובינו שבאו לקבל את פנינו. הרענו להם, כי הם בארץ-ישראל. הרענו להם, כי הם יהודים כמונו. הרענו להם, כי אנו מיד מצטרפים אליהם. לפתע ראינו כדורים זהובים מעופפים באוויר ונשלחים אלינו. המון כדורים כתומים נזרקו לעברנו. הם קיבלו אותנו בתפוזים. קפצנו לתפוש אותם. אבות זרקו את ילדיהם באוויר לתפוש את התפוז, כמו שוער הקופץ לשער לתפוש את הכדור.
הסיפון התמלא קולות צחוק ואושר. הגענו לארץ-ישראל, משאת נפשנו וחלומנו. המונים ותפוזים קידמו את פנינו. ואני, בן שלוש-עשרה כאשר החזקתי שנית בידי את הפרי בטעם האלוהי. הגשתי אותו לנחירי להריח שוב ושוב את ריחו המופלא, ופני לתקווה, כי אכן, הגעתי לגן-העדן.