1


"אז מה אנחנו יודעות עליו?" כשהיא מניחה את כפות ידיה על שולחן עץ האורן המיושן וחמור הסבר שלה, נעצה אווה מבט, תחילה באחותה הבוגרת הנשואה, בריט, ואז באחותה הצעירה, ליילה.


לחייה של ליילה הוורידו אף שהיא היתה רגילה להתלהמותה של אווה. אחותה האמצעית של ליילה היתה חזקה, וזו היתה דרך מנומסת להגדיר זאת. אווה היתה גם קוץ אמיתי בישבן כשהיא היתה באחד ממצבי הרוח המטיפים שלה כפי שהיתה עכשיו. ליילה העריצה את אחיותיה, אף שלעיתים היא ייחלה לכך שאווה תמצא גבר ותעזוב את בית המשפחה ותיקח איתה את זיקוקי הדינור הרגשיים שלה. כמה יהיו החיים רגועים אז? ליילה יכולה היתה רק לחלום. אך האם מישהו יהיה מוכן להתמודד עם אווה? גם ליילה וגם בריט ניסו לעורר את עניין הגברים הפנויים בסקוואנגה באווה כשהן מהללות את מעלותיה הרבות של אחותן המשולהבת, אך איש מהגברים לא היה מעוניין לקחת את אווה לכל מקום שהוא, אלא אם מדובר היה במשחק סנוקר או בקליעת חיצים. כשהגיבו על המלצותיהן הנלהבות של ליילה ושל בריט, הזכירו הגברים את אופייה הידוע של אווה וכמה חזק היא מסוגלת היתה לצעוק, לפני שהפנו את תשומת לבם אל בנות זוגם השקטות והממושמעות יותר.


"קדימה!" לחצה אווה כשהיא עומדת זקופה ומציבה את ידיה על מותניה. "אני צריכה תשובות. מבחינתך זה בסדר, בריט, את נשואה לשייח' השחור, אחד המאורות המובילים באיחוד. איני מצפה ממך להתפשר על נאמנותך ולהביע דעה. אבל את, ליילה, תתביישי לך. אני מופתעת מכך שאינך מבינה שאם נניח להם, האיחוד ישתולל בשמחה רבה בנוף הקוטבי שלנו וימשיך בדרכו. ואל תגידי לי שאני מגזימה. זה מה שיקרה אם אחת מאיתנו לא תעמוד בפרץ."


כזאת היתה אווה, הרהרה ליילה כשהעתיקה את עצמה למקום שקט בראשה. אווה יכולה היתה לנהל ויכוח עם עצמה מבלי שאיש יתערב.


"אני לא אניח לאיחוד לעשות כל מה שברצונו, גם אם אתן תעשינה זאת," המשיכה אווה בלהט. "ולפני שתאמרי מילה, בריט, תני לי להבהיר זאת היטב. אולי ראיתי את העסק המשפחתי שלנו נגזל תחת אפינו על ידי שלושה גברים חסרי מצפון, אבל בניגוד לכן, אין לי כל כוונה לשכב עם אחד מהם כדי להרגיש טוב יותר..."


"מספיק," קטעה אותה ליילה בלהט לא אופייני. "האם שכחת שאחותך נשואה לשייח' שריף?"


בניעור ראש חייכה ליילה חיוך של התנצלות בשם אווה לעבר בריט, שמשכה בכתפיה. שתי האחיות היו רגילות ללהבות התוכחה של אווה. מה שאווה נזקקה לו היה ריסון המזג הזה. היה לה לב טוב, אך אחותן חשבה רק לעיתים רחוקות לפני שדיברה – או פעלה. וזה היה מדאיג הרבה יותר, מבחינתה של ליילה.


"טוב, שתיכן חסרות תועלת לגמרי." התפוצצה אווה כשאחיותיה המשיכו ללגום את הקפה שלהן ולקרוא עיתון, והתרכזו בעיקר בדברים אחרים כשהן ממתינות שהלהט של אווה ישכך מעצמו.


כשהיא מנערת לאחור את שלהבת תלתליה האדומים כלהבה שהגיעו עד מותניה, הרימה אווה את העיתון. הבעת פניה החמירה יותר כשהיא סקרה את ההתפתחויות האחרונות במכרה. בראש המכרה עמד האדם שבו היא נעצה את סכינה מאז שאויבה בנפש, רומן קיסוואדה, גרם לה להשתתק בהלם בטקס נישואיה של בריט בשל מראהו השחום הנאה ונימוסיו הנוקשים.


"הרוזן רומן קיסוואדה?" היא הטעימה בנימה נוקבת. "טוב, קודם כול זה שם מגוחך."


"הוא איטלקי, אווה," מלמלה בריט בסבלנות כשהמשיכה לקרוא בעיתונה. "והוא רוזן של כבוד. זה תואר עתיק ש..."


"רוזן (גם סופר)? בתחת שלי!" לגלגה אווה. "הוא יוכל לספור כמה משמרות שובתים אני אארגן במכרה. זה כבר יעסיק אותו בספירה!"


"ואני חושבת שהוא דעתן למדי," העירה בריט במתינות, מעיפה מבט קצרצר אל ליילה.


"זה אותו בחור שטרקתי בפניו את הדלת ביום נישואייך?" אווה התבוננה בתצלום של רומן בעיתון. "עד כמה שאני זוכרת, לא נדרש הרבה כדי להבריח אותו באותה הזדמנות."


"את יכולה להפסיק לשפשף ידיים בעליצות במחשבה שתרתיעי אותו שוב," הזהירה בריט. "כשפגשת אותו בחתונה, הדלת שסגרת בפניו היתה הדלת לסוויטת הכלולות. אינך מצפה שהוא ידחוף את רגלו ויתבע שיתנו לו להיכנס."


"אפשר עוד להאמין שהוא הרשים אותך, אווה," העירה בריט כשהניחה מידיה את העיתון. "אחרת, אנחנו בהחלט מבזבזות עליו זמן ואנרגיה רבה."


אווה התנשפה בלגלוג. "אני פשוט לא סובלת שכופים עליי דברים, זה הכול."


"אנחנו זקוקים לכסף, אווה," ציינה בריט בשלווה. "אנחנו חייבים לשמור שהאיחוד יישאר בתמונה. איננו יכולים להרשות לעצמנו להרגיז את האיש הזה. המכרה היה אבוד ללא השקעת האיחוד, מאות אנשים היו מאבדים את מקום עבודתם. האם זה מה שאת רוצה?"


"מובן שלא," מחתה אווה. "אבל חייבת להיות דרך אחרת... דרך איטית יותר, דרך זהירה. האם יש לכן מושג כמה פעמים ביקשתי מהאדם הבזוי הזה להיפגש איתי כדי שנוכל לדון בחששות שלי ממהירות תוכנית הקידוח שלו?"


"לדון? או לקבוע עובדות?" תבעה בריט, מרימה את סנטרה כדי להביט באחותה. הן בריט והן ליילה לא פחדו מהתפרצויותיה של אווה, אף שבדומה לליילה, בריט חלמה על היום שבו תמצא אווה גבר שיספק נתיב חלופי לטבעה הלוהט.


"הוא חייב לשמוע את האמת ממישהו," סערה אווה. "ואני דוברת איטלקית, כך שאין לו כל תירוץ שלא להיפגש איתי."


"אני מאמינה שהרוזן דובר שש שפות," מלמלה בריט ברכות, והתגובה היתה התנשפות בוז נוספת מצד אווה.


"ובכן, אם שתיכן לא תנקוטנה עמדה, אני אעשה זאת."


"ידעתי שאנחנו יכולות לסמוך עלייך." מלמלה בריט באירוניה.


"קפה טרי, מישהי?" הציעה ליילה, שתמיד היתה משכינת השלום. היא עקפה את אחותה האמצעית כאילו אווה היתה מקל דינמיט שעומד להתפוצץ.


אך אווה טרם סיימה. "רק הביטו בזה," היא אמרה, פורשת את העיתון המקומי על השולחן. בעמוד האמצעי נראה תצלום גדול של הרוזן רומן קיסוואדה, ואילו הכותרת זעקה: 'הרוזן מציל את סקוואנגה' באותיות מודגשות מאוד. "זה נשמע כאילו הוא הציל אותנו בכוחות עצמו."


"זה בערך מה שהוא עשה," ציינה בריט, מרימה את סנטרה כדי להצליף מבט שריסן את שטף דברי אחותה. "קיסוואדה, שריף והאדם השלישי, ראפה ליאון, הצילו את סקוואנגה. ואם אינך מבינה זאת..."


"הם אפילו לא מזכירים אותך, בריט," ציינה אווה. "ואת אמורה לנהל את המכרה."


"אני באמת מנהלת את המכרה," הסכימה בריט. "והסיבה היחידה שהם מכרכרים סביב הרוזן היא משום שהם ראיינו אותו כשהוא ביקר במכרה כדי לראות בעצמו כיצד מבוצעות הוראותיו..."


"כשהוא היה עסוק מכדי להיפגש איתי, את מתכוונת?" תבעה אווה.


"אין ספק שהוא היה עסוק מאוד בפגישה איתי," אישרה בריט במשיכת כתפיים ובמבט אירוני בליילה.


"אני בטוחה שבאותה עת הרוזן היה עסוק מכדי שיסיחו את דעתו." הוסיפה ליילה בנעימות.


"טוב, בסדר, תודה רבה." אווה נשכה את שפתה כשהביטה בתצלום אויבה בנפש בעיתון. "נעים לדעת שאני מוגדרת כהסחת דעת. ממה שאני רואה בכתבה הזאת, משפחת סקוואנגה הוצאה לגמרי מהסיפור. האישה העיתונאית הזאת רוצה לכתוב רק על האדון רם המעלה, הרוזן רומן קיסוואדה."


"אולי משום שהיא ראיינה אותו?" הסתכנה ליילה.


"אולי משום שהיא נכנסה איתו למיטה," הגיבה אווה בחריפות. "ממש לא אכפת לי. בעיני גבר כזה, כל אישה היא רק עוד סימן חרות על עמוד המיטה שלו."


"היית רוצה." מלמלה בריט.


"מה אמרת?" ירתה אווה, מתמקדת באחותה.


בניעור ראש הצמידה בריט את שפתיה ולבשה הבעה תמימה כשהיא מחליפה מבט עם ליילה, שנשמרה לא להסגיר כל רגש למקרה שהוא יפוצץ את אווה המשולהבת.


"הוא טיפוס 'מסוכן למראה', אם אתן שואלות אותי," העירה אווה, מניחה בצד את העיתון.


"למרבה המזל, לא שאלנו אותך." אמרה בריט בנועם.


"שיער משומן ובגדי מעצבים, בתוספת יהירות וביטחון," רטנה אווה, מגניבה מבט מזלזל בתמונתו של הרוזן.


"השיער בהחלט לא משומן," התווכחה בריט. "הייתי מבחינה בכך. ושנית, אם שריף בוטח ברוזן ללא סייג, גם אני עושה זאת."


אווה צמצמה את עיניה כשהיא מהרהרת בעימות המצפה לה. "ובכן, כשלעצמי, אני כבר קצרת רוח להיפגש איתו שוב."


"אני בטוחה שהוא מרגיש בדיוק כמוך." הגיבה בריט, כשלשונה בלחייה.


"אני בטוחה שאווה תתעשת ותדבר איתו בהיגיון." הוסיפה ליילה, מבקשת בבירור להרגיע את האווירה.


"היגיון?" בריט עטתה הבעה חמוצה. "זו דרך מעניינת להגדיר זאת. אך לפני שתשטחי את הגרסה שלך להיגיון בשיחה עם רומן, אווה, מותר לי להזכיר לך שלולא כספו והכסף משני האנשים האחרים באיחוד, הן המכרה שלנו והן העיר היו כבר מחוסלים."


"לא שכחתי דבר," הבטיחה אווה לאחותה הגדולה. "אני רק לא מצליחה להבין למה הוא לא נשאר כדי לסיים את העניינים. הו, שכחתי," היא הוסיפה בחמיצות. "הוא מעדיף לבלות באי הפרטי שלו."


"הוא נמצא באי בשל נישואי דודנו." ציינה בריט.


"הוא יכול היה להיפגש איתי לפני שהוא נסע, כשביקשתי ממנו," התעקשה אווה. "אם הוא היה מסביר היטב את הדברים, אולי יכולנו כולנו להבין מה קורה במכרה."


"אולי אם היית מקשיבה במקום למחות," הציעה בריט, אך ברכות הפעם משום שאיש לא הטיל ספק בדאגה הכנה של אווה לקרקע הטבעית שהקידוח החדש סיכן. "אינך יכולה לצפות שהוא יעזוב הכול כדי להיפגש איתך. יש לו חיים בנוסף לכל עסקיו האחרים. מעורבים בכך סכומי כסף אדירים..."


"הו, כן, הכול תמיד מסתכם בכסף." העירה אווה בניעור חושש של ראשה.


"אני חוששת שכן." הסכימה בריט בשלווה. "אנחנו מעדיפים לשמור על משרות האנשים פה."


"זה כל מה שמדאיג אותי," הבטיחה אווה לאחותה. "אבל אני מודאגת מאוד גם בקשר לקרקע שנותרה טבעית במשך אלף שנים."


"אולי תדברי עם רומן פנים אל פנים במקום לדון בכך איתנו?" הציעה ליילה.


"ניסיתי." החמיצה אווה את פניה. "הוא לא מוכן להיפגש איתי."


"לאור כל הסיבות שצוינו לעיל," אמרה בריט. "אף דבר לא מונע ממך לנסות שוב." היא ציינה, מחליפה עם ליילה מבט מלא תקווה כשהיתה בטוחה שאווה אינה רואה. שתיהן הבחינו בכימיה שנוצרה בין רומן לבין אווה בחתונה, כשהם יורים זה בזה מבטים זועמים משני צידי המעבר. "לעולם אינך יכולה לדעת, אולי תסתדרי איתו טוב יותר כשתפגשי אותו שוב."


"מאוד לא סביר," לגלגה אווה, תוחבת אצבעות כועסות בסבך שערה האדום. "הוא מוכן להקשיב לאישה כמוני בדיוק כפי שהוא מוכן לאכול נעצים לארוחת בוקר."


"לעולם לא תדעי אם לא תנסי." אמרה ליילה כשבריט קמה כדי להעניק לאווה חיבוק מרגיע.


"די," הרגיעה בריט כשמשכה את אווה לזרועותיה. "אל תתרגשי כל כך מכל דבר. אפילו את לא יכולה להציל את העולם לבדך."


"אבל אני יכולה לנסות."


"נכון, את יכולה... לפחות את החלק הזעיר שלך בו." הסכימה בריט.


"אם כך, זה מה שאני מתכוונת לעשות," מלמלה אווה כשפניה תחובות בכתפה של אחותה הגדולה.


"מה את מתכוונת לעשות?" אמרה בריט בחשד, מחזיקה באווה במרחק זרוע כדי שתוכל לנעוץ מבט בעיני אחותה. "אולי כדאי שנדבר על כך קודם?"


"לא. איני חושבת שכדאי." אמרה אווה, מושכת בקול באפה כשצעדה לאחור. "מספיק קפה בשבילי. תודה, ליילה. אני צריכה לצאת לנסיעה."


הוא מעולם לא שתה. הוא בחר לא לאבד שליטה. מעולם לא. הוא ניצל את ההזדמנות בקבלת הפנים לאחר טקס הנישואין כדי להתחמק. כולם התכוננו למסיבה בערב, כך התאפשר לו להתקלח ולהחליף בגדים, ואולי לחמוק לטבילה מרעננת בבריכה שלו.


הוא עצר במקום שבו הוא תמיד עצר על שביל הצוק. המקום היה בעל משמעות מיוחדת עבורו משום שכאן הוא שקל ביום הולדתו הארבעה עשר להשליך את שרשרת הזהב שסביב צווארו אל הים, ואולי לקפוץ אחר כך בעקבותיה. אופיו הצעיר הזועם געש בחוסר אונים.


למרבה המזל, הוא הוכיח שהוא חזק יותר, ועמד בדחף בני הנעורים לפרוק את צערו בדרך שתפגע באחרים כשם שתפגע בו.


זה היה יום חם לנישואין. הוא פשט את הז'קט הרשמי שלו ופתח את צווארון חולצתו. ידו התגנבה אל שרשרת הזהב הדקה. אמו המאמצת העניקה לו את הענק ביום הולדתו. זה היה היום שבו היא הסבירה לו בהיסוס שאמו האמיתית מתה, ושהיא רצתה שרומן יקבל את התכשיט הראוי היחיד שלה.


זו היתה הפעם הראשונה שהוא שמע שהיתה לו אמא 'אמיתית'. מה היתה האישה שישבה מולו? הוא עדיין זכר את ההלם ואת הכאב שלו. הגילוי שאביו לא היה אביו, בדיוק כפי שהאישה שהעריץ לא היתה אמו, שינה את חייו. אביו המאמץ רתח מכעס כשנודע לו שרומן שמע את האמת על לידתו, אך אז הנזק כבר נעשה. אביו המאמץ האמין שרומן יתמוטט כשישמע את העובדות. אמו המאמצת לא הסכימה איתו, היא ידעה כמה הוא חזק. הוא היה בנה בדיוק כפי שהיה בנה של אמו הביולוגית, והיא הכירה אותו.


הוא עמד באותו יום כאן על הצוק, עז כאריה, מלא להט נעורים, ואז שב בסערה הביתה כדי לתבוע מהם לגלות לו את האמת – את כולה. וכך הוא שמע על אביו הביולוגי, הרוזן, המהמר השתוי שמכר את בנו לאשתו העקרה של ראש מאפיה כדי להסדיר את חובות הימוריו.


"אינך בשר מבשרי, לכן אינך יכול לקבל את העסק המשפחתי," כשרומן עדיין עיכל את העובדות, אביו המאמץ חשב שהגיעה העת להסביר. "אך לא יכולתי לאהוב אותך יותר לו היית בשר מבשרי, לכן אתה תירש את האי שלי ואת כל נכסיי, ואילו בן דודך יקבל את העסק אחרי מותי. תפקידך להגן עליו..."


רק אז הבין רומן כמה מהר יכולים רגשותיו להשתנות. הוא לא התעניין כהוא זה בבעלות על האי או בירושת תיק הנכסים האדיר. כל מה שעניין אותו היה שחייו עד עתה היו שקר. באותו יום הוא השתנה. אמו המאמצת האשימה אותו בכך שהוא נעשה רחוק וקר ובלתי ניתן להשגה. אביו המאמץ זעם בתסכול כשראה את אשתו נהרסת בשל יחסו של רומן אליה.


גם היום חש רומן אשמה ותהה אם התנהגותו החישה את מותה. הוא לעולם לא יֵדע, אך לעיתים הוא יכול היה עדיין לשמוע את קולה הרך בראשו, מתעקש על כך שלאמו האמיתית לא היתה ברירה, ושבאותם ימים, בחברה שלהם, לא היתה לנשים ברירה אלא לעשות כפי שהורו להם הגברים.


עכשיו הוא חשב על שתי הנשים הללו, אמו ואמו המאמצת, כאחיות סודיות, צופות בו מלמעלה. רצונו היחיד היה לגרום להן להיות מאושרות וגאות בו.


צליל רם מהטלפון שלו הקפיץ אותו אל ההווה. הוא הביט בצג ולחץ על מקש. כשהוא הביט סביב, לרגע הוא חש בפרץ של כעס. תידרש לו חצי שעה להגיע מכאן אל הפאלאצו אם הוא ימשיך בשביל, אך לא אם הוא יבחר בקיצור דרך.