...תלמה האזינה לדברי אודי שיצאו ללא תכנון מראש. הוא אמר את שכאב. את האמת. לא קטעה אותו בעת שסיפר. לא שאלה שאלות, כי לא היה להן מקום. פשוט הקשיבה. לאחר מכן הייתה זקוקה לזמן. לעכל את ששמעה. להבין את כאבו. לדעת להכיר את אודי השונה. אודי מבית וממשפחה אחרים, מבית הרוס, שנוא. היא ניערה מראשה, כנער זבוב טרדן, את המחשבה האם קיים אודי אחר? האם אודי מתחזה? אך מיד ביטלה את מחשבותיה. לא ייתכן. המילים יצאו מהלב. אין סיכוי כי קיים גם מיסטר הייד. זו הייתה האמת לאמיתה. למרות זאת, כל מה שרצתה באותם רגעים, לברוח משם. לברוח לפינה שלה. לקירות ביתה העוטפים אותה ומגנים עליה. לברוח לילדיה. הם איתה ויישארו איתה לעולם. היא לא תיתן לאף אחד לקחת אותם ממנה.
מראה פני אודי עלה שוב בעיניה כאשר סיים את דבריו. חיוורות. קווי העצב בשתי זוויות פיו נראו שחרשו עמוק בבשרו. שתי כפות ידיו שמרו על ליבו שאולי יידום בזה הרגע. נראה תשוש. לא יכלה לעזבו במצב שבו היה נתון. אבל, כן. רצתה לברוח. הביטה בשעונה ושעת הצהרים הזכירה לה את שובה של שירה מבית-הספר, ועל כך שמחה.
"שירה מחכה לי. ממתינה שאבוא," אמרה ויצאה במהירות מהחדר לאחר שזיכתה את אודי בליטוף קל...