דרום מדבר סיני, 1312 שנים לפנה"ס.
2448 שנים לבריאת העולם למניין הספירה האורפאלית.
בבוקרו של יום אביב נאה יצא אלמוס לגינתו. פאייס הגנן החדש עמד להגיע, ואלמוס עוד צריך היה להכין לו רשימת משימות. עד לאחרונה אהב אלמוס לבצע בעצמו את עבודות הגינון, אבל בעקבות העומס במרפאתו והצקות תכופות עוד יותר מהגב התחתון החליט שיהיה נחמד לקבל עזרה מדי פעם. בגינה עליה שקד הייתה נכונה לו הפתעה: בחלקה בה שתל בתחילת החורף פקעות אמריליס, ברודיאה וחצב, נבטו עתה הרבה יותר שתילים ממספר הפקעות שטמן באדמה. בכך לא תם המופע המוזר: חלק מהשתילים הרימו ראש זקוף וגאה וניחנו בגוון ירוק רענן, בעוד אחרים היו שפופים, כמושים ובגוון אפרפר דהוי.
התופעה הנדירה ריתקה את אלמוס. הוא התכופף, הביט בריכוז מנסה להבין, שולח יד ממששת. ארשת התימהון שהתפשטה על פניו התחלפה במבט ענייני: "אעקור שני גבעולים, בריא וחולה, אשווה ביניהם, ואולי אוכל ללמוד מכך משהו", חישב בלבו. הוא בחר ואחז באחד הגבעולים הכמושים ומשך בכל הכוח, מה רבה הייתה תדהמתו להיתפס פעמיים באותו הבוקר מופתע בגינתו: לגבעול הנבול היה מחובר מלבד שורש נבול גם הגבעול הסמוך בריא ורענן. בזה אחר זה שלף שתילים, ובכולם נתקל באותה תופעה: כל גבעול בריא קשור לגבעול חולה דרך שורש אחד משותף לשניהם. "מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת", הרהר כשתחושת חרדה קודרת החלה מתגנבת ללבו. לאלמוס לא הייתה מעולם בעיה עם תופעות על טבעיות, להיפך, התרחשויות כאלה תמיד ריתקו אותו. אך הפעם משום מה אפפה אותו עננת מועקה.
"דניאל!" קרא אלמוס. בנו יצא מהבית בצעד קל, נעמד מול אביו ומישיר אליו מבטו.
"כן אבא?"
"לך בבקשה לחכם אקילה ואמור לו שברצוני להראות לו משהו."
"הכול בסדר?" שאל דניאל למראה הבעת פניו המודאגת של האב.
אלמוס הנהן.
כעבור עשרים דקות הגיע החכם אקילה בצעדים מהירים. רק עם כישרון רב לכך אפשר היה גם לזהות, מבעד להבעה השלווה שהייתה נסוכה דרך קבע על פניו של אקילה, גם מתח מסוים.
"מה שלומך אלמוס ידידי?" – שאל בכובד ראש.
אלמוס השיב בנימוס תוך שהוא מביט בפניו החלקות מקמטים של אקילה, כשהאפרוריות שהוטלה בשערו ובזקנו הייתה היחידה לרמוז לגילו האמיתי.
"חכם אקילה, הפקעות שנתת לי בסתיו – הן נבטו!"
"האומנם," השיב אקילה בדריכות,
"אבל קרה משהו מוזר" המשיך אלמוס בלחישה "מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. כדאי שתראה בעצמך."
"זוהי לא מחלת צמחים רגילה" השיב אקילה לאחר התבוננות ממושכת והמשיך בסבר פנים חמורות, "וכפי שאתה יודע ידידי, דברים לא קורים סתם כך: לכל דבר סיבה, גם אם אנו לא תמיד מבינים אותה."
"חכם אקילה" הישיר אלמוס מבטו לעיניו "לפני שלושה חודשים כשמסרת לי את הפקעות כמתנה, האם אז ידעת שיש בהן משהו מיוחד, אחר?"
אקילה לקח נשימה עמוקה והניד ראשו לכיוון הבית: "כדאי שניכנס."
"ידידי היקר" המשיך אקילה ברוב שקט לאחר שהתיישבו בפינה שקטה בחדר האורחים המרווח, "הייתי מודע לאפשרות כזו, אף שלא הייתי בטוח שתתרחש. הפקעות אינן רגילות, והן מסוגלות להעביר לנו מידע על אויבינו המרים ביותר."
"אַפֽגוֹרים?!" – נמלטה הצעקה מפי אלמוס, ולפני שהמשיך היסה אותו אקילה - "ששש! אין צורך לצעוק," מאשר בניד ראש את השערתו. "וכמובן שעדיף לא לדבר על כך, זה יגרום לבהלה מיותרת."
כעת כבר היה אלמוס נסער. שאלות רבות התרוצצו בראשו והוא ניסה לעשות בהן סדר. "אבל תסביר לי איך פקעות מעבירות מידע?"
"זה עניין מורכב ולא אוכל לפרט כעת, אומר רק שמדובר בשילוב מוקפד ומדויק של מרכיבים ייחודיים. בין היתר עורבבו פנימה אדמה עליה עמד אַפֽגוֹר - שליטם של האַפֽגוֹרים כולם, יחד עם שאריות רוק מאחת מארוחותיו. אלה ורבים נוספים שימשו לדישון הפקעות, ועליהן גם נחרטו צירופי אותיות זעירים, לא היית מבחין בה גם אם היית מחפש, ומלכתחילה לא חשבת לחפש" הסביר אקילה, הבעה מחוייכת מתפשטת על פניו.
אלמוס היה המום מהדברים שזה עתה שמע. הוא נזכר בחבילת האדמה הקטנה שהוסיף לו אקילה כשלקח את הפקעות.
"אם כך הדשן שהמלצת לי להשתמש בו היה בעצם..." ובטרם סיים את המשפט הנהן אקילה בחיוב.
"אבל כיצד השגתם אדמה שאַפֽגוֹר עצמו דרך עליה?" שאל אלמוס, מזועזע מעצם המחשבה שמישהו התקרב לגדול המכשפים לכדי נגיעה ממש, מכשף שאפילו הקרובים אליו מבני עמו רועדים מפניו.
"שליטים מסוגו אוהבים לצאת למסעות ציד" קיצר אקילה וניפנה מכיסאו לכיוון הדלת, "כל מה שנותר היה לעקוב מרחוק ולאסוף את השאריות. בכל אופן, תודה על שיתוף הפעולה אלמוס, התנצלותי הכנה על עגמת הנפש."
אלמוס קם ללוות את אורחו. לאחר שסגר את הדלת שקע במחשבות, מנסה לעכל את הדברים.