“וואו. מסתבר שאני הראשונה שכותבת ביקורת לספר הזה. אז איך הכל התחיל?
דליריום היה אחד מהספרים הראשונים ששמעתי עליהם בבוקטיוב. אני זוכרת שקצת עניין אותי הרעיון של הספר-אהבה היא מחלה וצריך לטפל בה.כשהתחלתי לקרוא, היה לי די קשה להיכנס לעלילה, למרות התיאורים הנחמדים של המקומות (אני אוהבת תיאורים בספרים). אהבתי את ההתחלה של הספר, שבה ללינה (?), גיבורת הספר, יש שגרה קבועה ביחד עם חברתה הטובה, עד ליום שבו הן מוזמנות למבחן(מפוצלים, מישהו? גם Red Queen. אני אכתוב על כל הנושא הזה בהרחבה כשאזיז את עצמי וסוף-סוף אכתוב ביקורת לRed Queen כי סיימתי אותו לפני יותר מחודשיים).אני עדיין זוכרת את העלילה, ואני חושבת שזה אומר משהו (אולי על הזיכרון שלך).
עברו בערך שנתיים מאז שקראתי את הספר, וגם כשסיימתי טותו, למרות הסוף-נו,טוב, לא התעורר בי החשק העז לקרוא את שאר הטרילוגיה. אז למה לשושה כוכבים ולא אחד או שניים?
כי אחד מהדברים שמשכו אותי לספר הזה היו הציטוטים, בדיוק כמו בלב של דיו (אני צריכה לסקר אותו, הטרילוגיה הזאת נהדרת). יש ציטוטים שונים בספר הזה, כמו תציטוטים מוזיפים מה"תנ"ך" בספר, שירים, וכו'. הדמויות...למען האמת, אני לא אהבתי את הדמות של לינה. לא לחלוטין. אבל הרקע שנבנה סביבה, גם אם הוא סוג של רקע מצוי, והחברה שלה,הצליחו לעניין אותי. יש לי הרגשה שאם אמשיך עם הטרילוגיה הזאת החברה שלה תופיע שוב.עוד דבר שגרם לי לתת כוכב נוסף לספר הזה הוא תיאור הגישה של האנשים כאל האהבה. אני חושבת שלור אוליבר הצליחה להעביר בצורה די טובה, כי כמובן שזה דמיוני, איך אנשים יתנהגו כאסור\לא מסוגללים להפגין אהבה, מכל סוג שהוא. לא אהבה חברית, לא אהבת הזולת, לא אהבה בין בני-זוג. פשוט כלום.
אז לסיום, הנה כמה ציטוט:
"The most dangerous sickness are those that make us believe we are all well"”