“שני האפוסים היווניים הגדולים מאת הומרוס, "איליאדה" ו"אודיסיאה", הם ללא ספק מהיצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה. כתיבת שתי היצירות מיוחסת להומרוס, משורר מהמאה השמינית לפנה"ס. מחקרים רבים התחקו אחר דמותו של הומרוס, ואחר הרקע לכתיבת היצירות.

שתי היצירות מגוללות באמצעות שורות שיר עלילות מרהיבות, מקימות לחיים עולם שלם של דמויות ומנהגים, ומרוכזות כל אחת סביב רעיון אחד עיקרי, כשבשתיהן מלחמת טרויה נמצאת במוקד. "איליאדה" באופן כללי עוסקת במלחמה, ובעיקר בזעמו של אכילס, גדול הלוחמים, ו"אודיסיאה" באופן כללי בנדודיו של אודיסיאוס ושיבתו מאותה מלחמה אל ביתו. כל יצירה מחולקת לעשרים וארבעה חלקים, או "שירים".

בספר זה, מציגה הכותבת, מרגלית פינקלברג, בחלק הראשון דיונים מגוונים בנושא הומרוס והאפוסים, כמו למשל שאלת זהותו, ההקשרים ההיסטוריים למלחמת טרויה, מסורת השירה שבעל פה, ועוד. בחלק השני, יש סיכומים מתומצתים וניתוחים יפים של שני האפוסים.

לפי גישה מקובלת, עברו שתי היצירות גלגולים רבים במסגרת מסורת השירה בעל פה. משוררים היו מדקלמים לפני קהל במשך שעות וימים עלילות שהקהל למעשה הכיר כבר קודם (ונהנה לשמוע שוב). כפי שמוסבר: "שלא כמו בסיפורת המודרנית, נקודת מבטו של הקהל העתיק לא הייתה נקודת המבט של הדמויות אלא זו של המספר הכל יודע". שינון השירה היה אמנות בפני עצמה, שהשאירה מרחב לאלתור וליצירתיות של המשורר המדקלם, שמצד שני גם היה בקיא היטב ב"נוסחאות": דימויים וביטויים שחזרו על עצמם בהקשרים קבועים, בהתאם לדמויות המדוברות ובהתאם למשקל ההקסמטרי שבו כתובות היצירות. ה"נוסחאות" שסייעו בפועל לשינון, הן חלק בלתי נפרד מהסגנון והאסתטיקה. "שימוש בתיאורי לוואי קבועים יוצר תמונת עולם יציבה ובלתי משתנה", כפי שמוסבר. בשלב כלשהו, תועדו היצירות בכתב, וכך נשתמרו. הומרוס, לפי דעה מקובלת, היה המשורר האחרון בשרשרת, לפני שהיצירות הועלו לכתב.

באחרית דבר, לאחר ניתוחים מעניינים של שתי היצירות, מזכירה פינקלברג את מגן אכילס (שקיבל מתטיס אמו, בשיר 18 ב"איליאדה") שהתמונות שעליו מתארות עולם ומלואו: גרמי שמים; שתי ערים, אחת שוקקת חיים בתנאי שלום ושנייה נתונה במלחמה אכזרית; מחזור שנה חקלאית; עדר המותקף ע"י אריות; חגיגה של נערים ונערות; ומסביב נהר האוקיינוס המקיף את העולם. דגם החיים המשתקף בציורי המגן מדגים את החיוניות הרבה שמתגלה באפוסים. "אם יש להומרוס פילוסופיה" כותבת פינקלברג, "המסר המרכזי שלה הוא כי החיים בלתי נפרדים מן המוות ולמרות האכזריות ואי־הסדר שבהם, ראוי בהחלט לחיות אותם". למי שמתעניין באפוסים (ושווה להתעניין), הספר נותן רקע מצוין, ועושה חשק לצלול לתוכם.”