"נכס שאין רב ממנו באוצרות הזמן הזה" – כך תיאר נתן אלתרמן את שיריה של יוכבד בת-מרים (1980-1901). למשה שמיר היא הייתה "המלכה", לאבות ישורון וחיים גורי – "הגבירה", משוררת חזיונית ופורצת דרך, נערצה על בני דורה המשוררים ועל אישי ציבור. לאחר נפילת בנה נחום-זוּזיק הזז בקרבות על ירושלים במלחמת תש"ח, נדרה נדר של שתיקה, חדלה לפרסם, לבשה שחורים והפכה איקונה של שכול.
בספר זה כונסו לראשונה כל שיריה: הקבצים שפרסמה בחייה לצד שירים שפרסמה בצעירותה בברית המועצות לאחר מהפכת אוקטובר בכתבי העת המרכזיים של התקופה, ושירים שפורסמו בעיתונות בארץ ולא קובצו.
הכרך מלוּוה בשלושה מדורים השופכים אור על יצירתה ועל חייה: רשימות שיריות פרי-עטה; שירי מחווה ושירי מכתב אליה ועליה שכתבו רחל, נתן אלתרמן, אבות ישורון, אבא קובנר, תרצה אתר ואחרים; ומסה מקיפה מאת פרופ' רות קרטוּן-בלום.
עורך משנה: גדעון טיקוצקי
אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח
בֵּינִי וּבֵינְךָ -
אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ
וּלְפָנֶיךָ אָבוֹא.
אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל,
אֶכְבֹּש,
כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ,
וְאָבוֹא
לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ.
מָה אֹמַר?
וְאִם אֹמַר? - - -
וּכְשֶׁאֹמַר
וְאֶפְנֶה לָלֶכֶת,
יִסָּגְרוּ מֶרְחָבַי, כִּכְנָפַיִם שֶׁנֶּאֶסְפוּ,
וְרַק שְׁבִיל צַר יִתְפַּתֵּל,
כְּמוֹ נֶעְלָם
שֶׁנִּגְלָה לְפָנַי,
וּלְרַגְלַי מְפֻיָּס יָנוּחַ.
אֶת שְׁבִילִי זֶה
בַּעֲלֵי אֱלוּל אֲרַפֵּד,
וּבֵין שְׂדֵרוֹת לִבְנִים, עַל אָשְׁרָם אֲבֵלִים,
חוֹטֵאת וְשַׁחָה אָשׁוּב לְבַדִּי.
("מרחוק")