גיבורי ספרה הראשון של אליענה אלמוג הם צעירים, בעיקר נשים אבל גם גברים, שנמצאים "על הקצה". אלה גם אלה מוארים כאן ב"תאורה" מיוחדת, ריאליסטית וסוריאליסטית כאחת, שתחנת הכוח שלה מוזנת בחומרים מציאותיים חברתיים–פוליטיים בוערים, ובחומרים שמהם עשויים אגדות, מעשיות, חלומות וסיוטים.
סיפורי הקובץ עומדים בסימנם של גילויי אלימות קיצונית: אופיים הסאדו-מזוכיסטי של רבים מהקשרים הזוגיים, ובכללם היחסים המיניים, קו התפר הדק המבדיל–לא–מבדיל בין זיכרון לשכחה, הטשטוש החריף של הגבולות המגדריים, ואף ביטול החיץ בין בני אדם לבעלי חיים. כל אלה יונקים מסבך היחסים האפל בין יהודים לגרמנים, ישראלים–יהודים לפלסטינאים; שואה, נכבה, ימי זיכרון, צבא, פליטוּת, ועוני והזנחה לעומת אטימות לב ועושר חזירי.
ובכל זאת, הספר מאפשר מבט אל הנצחי: רגעי פתע של התבהרות והזדהרות ומופעים ליריים מפעימים של רגש דק, מזוקק. אלה נובעים, כמדומני, מהרגישות המופלגת של אלמוג לבני אדם באשר הם, ובעיקר ממגע הקסם שבו זכתה: עדינות מלטפת, תמימה, נקייה, טהורה, שמצליחה לשרוד בדרך פלא בעמק הבכא של כולנו.
