“כעוף החול הקם מבין ההריסות

בביקורי האחרון ביד ושם, היה מקום שריגש אותי במיוחד, החלל המנציח את גטו ורשה, בו עדות ( יעל ) זושיה זייצ'יק והבובה שלה זוז'יה, היא המחשה מצמררת לסיפורה של ילדה אחת קטנה ששרדה את השואה, באמצעותה ניתן לתפוס את עוצמת הכאב הלא אנושי של הילדים שנרצחו או חוו את אימי השואה. חשבתי שהכרתי את יעל המספרת כצעירה שגרה בביתינו כשהייתה סטודנטית לחינוך באורנים, עובדה שגרמה לי להתרגשות מיוחדת.

זווית שונה ואחרת הייתה החשיפה המרגשת לסיפור קבוצת עונג שבת, אנשי הגטו שאספו בשיטתיות כול פיסת מידע על החיים כמאבק בין חידלון ההשמדה לזיכרון, תיעוד היסטורי כמאבק בצבא הנאצי ובתרבות הברברית שרצחה את היהודים וניסתה להעלים את מורשתם, מאבק מוסרי נגד הרוע האנושי, כביטוי לאמונה בעתידו של העם היהודי למרות ההווה המייאש ונטול התקווה.

פרשת ארכיון עונג שבת, כתובה כספר היסטוריה מעניין, ולא שגרתי, תחילתו עם סיום המלחמה, עת פולנים ויהודים, עמלו כתף אל כתף, במאמץ משותף לאתר את המקום שבו הוטמן הארכיון, בין חורבות הגטו היהודי, מאוחר יותר בשנות החמישים אותר חלקו השני של הארכיון, גילוי שהוא ניצחון, הארכיון הייה לעוף החול הקם לתחייה מבין חורבות הגטו היהודי.

הספר מתחקה אחרי חייו של עמנואל רינגלבלום, מי שעמד בראש פרויקט הארכיון, החל מילדותו, ועד לפעילותו כהיסטוריון מרקסיסטי יהודי, שהאמין שהדיון ההיסטורי הוא כלי חיוני בעיצוב תודעה יהודית, לעשייה פוליטית בהווה. האם להיסטוריון כלים מעשיים בכדי להציע אופציה תכליתית בעיתות משבר קיומי, כפי שהייתה השואה,שואל שמואל ד' קאסוב, מחבר הספר.

באמצעות חיי רינגלבלום, איש הרוח והמעשה, אנו נחשפים לתקופה מרתקת, לפולין העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, תקופה שבה היהודים נדחקו לשוליים על ידי הפולנים הלאומים, ומצד שני הם נקרעו בין אידיאולוגיות תוססות ומנוגדות, החל בקומוניזם, וכלה בציונים מול בונדיסטים שוללי הציונות. קאסוב מציג את הגישות שהציעו התנועות היהודיות לפתרון הבעיה היהודית, והאופן שהן תרמו מבלי שהתכוונו לטרגדיית השואה. עולם רעיוני סוער המאתגר אינטלקטואלית את הקורא.

קאסוב, מספר את סיפור הארכיון כספירלה, המתחילה מהסיפור הענק של אירופה, פולין ויהודיה, הנגררים למערבולת המלחמה, בהמשך הסיפור מתכנס לסיפור גטו ורשה, באמצעות זום ממוקד, שמספק תיעוד הארכיון, מתוארים חיי הגטו העגומים והאופן שבו היהודים חייו ופעלו במציאות בלתי אפשרית, כמו הצורך להשיג מזון לגטו המורעב, מה שלא מנע ממאה אלף איש מבין תושביו למות מרעב. במציאות הבלתי אפשרית נולד פרויקט - הארכיון היהודי, סיפור מרגש באופן שהוא נוגע באנשים שלקחו בו חלק בכדי לשמור על זיכרון קולקטיבי יהודי, או על זיכרון משפחתי ואישי.

קאסוב, מציג בפנינו באמצעות הארכיון את המשפטים האחרונים, הפשוטים והנוגעים ללב, שכתבו שוכני גטו ורשה משתתפי הארכיון, כצוואה מטלטלת לדורות הבאים:
כותב דוד גרבר בן התשע עשר: " מה שלא יכולנו לצעוק ולצרוח באוזני העולם קברנו באדמה... הייתי רוצה לראות את הרגע שבו האוצר הגדול ייחשף ויזעק את האמת בפרצופו של העולם..." ( עמוד - 15 )
ישראל ליכטנשטיין כתב על ביתו התינוקת : " אני רוצה שזכר ביתי הקטנה ישמר, מרגלית בת עשרים חודש היום, היא כבר שולטת לגמרי ביידיש, ודוברת אותה ללא דופי. " ( עמוד - 16 )

כשקראתי את סיפרו של רינגלבלום כפי שקאסוב מספרו, הבנתי שעבור קבוצת עונג שבת, הארכיון היה מפעל קולקטיבי של חבריו, מאמץ בצל המוות, שיועד להחזיר לאנשים את תחושת התכלית כמלחמה על הזיכרון ההיסטורי, וגם לספר על השמדת היהודים תוך כדי המלחמה, היסטוריה שמתכתבת עם המציאות בזמן אמת.

ספרו של קאסוב, הוא מחקר היסטורי מרתק, איכותי ברמתו, המעלה שאלה, היסטוריה מהי, ומה תכליתה. קאסוב עוסק בצורה נפלאה, ברעיונות פוליטיים, מחייה את התרבות היהודית, ואת חיי הגטו כמאבק הישרדות אנושי, הוא נוגע באנשים, ונותן תחושה כי הם עצמם מספרים את סיפורם האישי. נפלא, עצוב, ומרגש בו בעת.

לקראת סופו של הספר, קאסוב מקיים שיח רגשי בין ההיסטוריון החוקר למושא מחקרו, רינגלבלום היסטוריון הנחקר, שהיה עד למה שהיה עלול להיות מבחינתו קץ ההיסטוריה, " הוא עמד באומשלגפלאץ והתבונן בהמוני היהודים שהלכו אל מותם, ... מה הוא יכול היה להרגיש בעת שצפה בהשמדה של יהודי פולין ? " ( עמוד - 361 )”