הוא היה חייל. כפוף מעט, דחוי במקצת, עגום מבט.
הוא דיבר וסיפר לי על קשייו. משסיים את סיפורו אמר לי כמי שמסכם את תחושותיו:
"אביב חיי עובר בסתיו".
הייתי בת תשע-עשרה. שתקתי, צורבת בתוכי את המילים, את הייאוש והכאב החבוי בתוכן. את העגמומיות צובטת הלב ואת הזיקנה הניבטת מפנים נטולי גיל, ניסיתי לבטא בתצלום.
בספר סודות וצללים ליקטתי עשרות משפטים וציטוטים ששמעתי מבני משפחה, חברות, ואנשים שחייהם הצטלבו בחיי וצילמתי עבורם תמונות, אותן ביימתי תוך העמדת בובות ועיצוב תאורה, ושימוש נרחב במשחק של אורות וצללים.
בטקסטים המובאים בספר זה חושפות האמירות אמת מכאיבה, גילוי מפתיע או תובנה מרומזת. מילים שנגעו בי. זהו גם סיפור המסע האישי שלי כמהגרת מהתרבות החילונית להוויה הדתית.
מצאתי כי לתחושות שחוויתי: פחדים, קשיים, התלבטויות, תחושת זרוּת אך גם מקורות של כוח ותקווה, קיים הֵד באמירות ובחוויות של אחרים. אפילו סיפורים רחוקים ממני לכאורה כמו הלם קרב של חייל, או חווית כור ההיתוך בקיבוצים של שנות החמישים, קשייו של עולה חדש או מצוקתו של ילד מחבורת רחוב, התחברו לסיפור המסע האישי שלי.
יש מן הצילומים שהֵצבתי ללא טקסט, כמזמינה את הצופה להעניק להם פרשנות משלו, ולעיתים עומד הטקסט ללא צילום מלווה, מזמין את הצופה להעניק למילים תמונה מתוך חוויותיו האישיות, תחושותיו ודמיונו.
לסודות יש כמיהה להיחשף, להתגלות, לעבור מן הצללים אל המקומות המוארים, אולם המחויבות להשאיר את בעלי הסוד אנונימיים, הביאה לפתרון של עבודה עם בובות כמייצגות את הדברים שנאמרו.
הספר סודות וצללים הוא בבחינת יציאה למסע של קשב והתבוננות בזיכרונות, בחוויות ובתובנות של בני אדם. מסע החולף בין צללים, ומבקש לנסות לגעת בסוד ותוך כך להפגיש את הקורא והצופה עם עצמו דרך סיפורו של הזולת. האחר.
