המילה “אוטופיה“ מופיעה כמעט בכל דיון ציבורי או אקדמי על אודות הקיבוץ. הקיבוץ מוצג בידי אוהדים ומתנגדים כפרויקט אוטופיסטי - כניסיון להגשים אוטופיה עלי אדמות. יש המסבירים כך את שברונה של התנועה הקיבוצית לקראת סוף המאה ה-20: הניסיון לממש את האוטופיה חייב, לכאורה, להסתיים בכישלון, משום שהאוטופיה מעצם מהותה אינה ניתנת למימוש. 


הספר הקיבוץ כאוטופיה בוחן באופן ביקורתי את הקשרים בין הקיבוץ לבין האוטופיה. בפרקים הראשונים נבחן המונח “אוטופיה“ כפי שהתפתח בהגות הסוציאליסטית במאות השנים שעברו מאז שהמציא תומס מורוס את המושג. בחלק זה נדונות משנותיהם הסוציאליסטיות של אוטופיסטים מתחילת המאה ה-19, וכן התיאוריות הסוציאליסטיות המפותחות יותר של קרל מרקס (ה"אנטי־אוטופיסט") ומרטין בובר (ה"אוטופיסט"). חלקו השני של הספר מתמקד בתופעת הקיבוץ, ובוחן מזוויות שונות את השאלות הבאות: האומנם היה הקיבוץ אוטופיה, ובאיזה מובן? מתי חדל הקיבוץ להיות אוטופיה? ואולי הקיבוץ עדיין אוטופיה עד עצם היום הזה?


יפתח גולדמן הוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל־אביב, ומלמד במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים. מחקריו של גולדמן עוסקים בהגות הסוציאליסטית, ובפרט במרקס ובבובר, והוא נחשב לאחד המעצבים של הסוציאליזם הקומונלי בישראל של היום. ספריו הקודמים: הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה (2008), רוּסוֹ: הקִדמה כמלכודת (2010).