בלט רוס היה תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה של התרבות והמחול. שורשיו במפנה המאה ברוסיה, ממנה עבר לפריז, בירת תרבות אירופה (שם זעזע את הממסד וכמעט שהביא לנפילת הממשלה בהצגת אחר הצהריים של פאון – ריקוד מהפכני ואירוטי שנכנס מאז להיסטוריה של המחול), ומשם המשיך ללונדון, מונטה קרלו וארצות הברית. אף על פי שיוצריו ורקדניו היו אמנים מובהקים של הבלט הקלאסי, הוביל בלט רוס מהפכה מודרניסטית, שסחפה עמה בזרם אדיר את כל הדמויות החשובות באמנות של אותה התקופה.
אדם אחד, סרגיי דיאגילב, אמרגן בעל שיעור קומה ותעוזה של גאון, חיבר בין המלחינים המפורסמים של התקופה – סטרווינסקי, ראוול וסאטי – לציירים כדוגמת פיקאסו, מאטיס, בקסט ובראק, ולמשוררים כדוגמת הופמנסטאל וקוקטו. הוא טיפח את ואצלאב ניז'ינסקי, הרקדן המופלא של כל הזמנים, אך גם בגד בו, המציא מחדש כוריאוגרפים גדולים כדוגמת מיכאיל פוקין, ואפילו בלנשין – הכוריאוגרף הניאו-קלאסי שהעמיד מחדש את הבלט האמריקאי על רגליו והנחיל לו תהילת עולם – עשה את צעדיו הראשונים אצלו.
בלט רוס, עם דיאגילב בראשו, יצר והכתיב אפנות חברתיות של סגנון, מלבוש ועד ריהוט, רישום, צילום ועיצוב. ולמרות שהתקיים רשמית רק מ-1909 עד-1929, השפעתו מרחיקת לכת ונמשכת גם היום. דיאגילב יצר קהלים למחול, ואלה השפיעו מצדם על הזהויות המתחלפות של קבוצתו, קבוצה שבמסעותיה על פני היבשות, הניחה את היסודות למחול כאמנות חיה ומודרנית