המסה הספרותית על נושאים מסוג זה היא רכיב חיוני בכל תרבות ספרותית והיא נדירה היום בתרבות הישראלית. ספר זה הוא חיזוק עקרוני של המרחב המסאי העברי העכשווי.
פרופ' אריאל הירשפלד
המטמורפוזה היא עקרון ההתהוות של המחשבה המיתית, אשר מקביל לעקרון הסיבתיות של המחשבה הרציונלית. היא מתחוללת בעולם מופלא שבו אין גבול בין אלים, בני אדם, בעלי חיים וצמחים; שבו היש הדינמי מתגלגל במִגוון אינסופי של צורות קיום; שבו אין הבחנה בין עולם פנימי לחיצוני, מכיוון שההתהוות החיצונית מגלמת את שִפעהּ של הנפש, והדיפרנציאציה הבלתי פוסקת מגלמת את התגלות האחד בריבוי, את הכוח האלוהי שפניו מתחלפים ללא הרף ואין בִּלתו.
זאוס חודר אל רחמה של דנאי בדמות גשם זהב; פסל שיש מתחיל לנשום ולהתנועע; גוף נערה מתעצה ושולח זרועות-ענפים לחלל. במוחשיותו זו, בחיוניותו ובריבוי פניו מהווה המיתוס מורה דרך להיוודעות עצמית. הוא מייצג את הדרך שבה נעשתה החוויה הקיומית שלנו מודעת. ספרה של צביה ליטבסקי מונה חמש מסות – העיקרית והארוכה שבהן מתחקה אחר סיפורי מטמורפוזה. פרקי המסה מעמידים סיפורים אלה להתבוננות כבאבני גביש אשר משקפים מכל היבט את החוויה האנושית. הדיון מקיף נושאי יסוד כגון חירות והכרח, ארוטיקה, כאוס וסדר, יצירה והיבריס, והוא מוליך אל הפרק האחרון שעוסק במעמדה של השירה. פרק זה הוא בבחינת שיא ותמצית של המהלך כולו, שכן הלשון השירית היא הפרי הבשל ביותר של ההתבוננות העצמית.
צביה ליטבסקי היא מרצה לספרות במכללת דוד ילין בירושלים. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם – "אמות כנולדת" (עיתון 77).