סוסים חבושי עיניים
בכל איש עיוור
נטוע סוס דוהר
השואף לשעט
למרחקים
בספריו הקודמים נתן המשורר ארז ביטון ביטוי נוקב למשבר ההגירה ופתח לגיטימציה להוויה המזרחית בשירה העברית ובקרב משוררים שבאו אחריו.
בספר זה באה לביטוי שירת העיוורון של ארז ביטון, שירה ייחודית, באוקטבות רגשיות עזות. המפגש האישי החשוף של המשורר עם עצמו, הופך לליריקה מדוייקת, מרוכזת ומזוככת, רחוקה מסנטימנטליות. המשורר משתמש בתבניות שיריות חד פעמיות ובכך הוא חודר ומגיע לרבדי עומק מורכבים ומצליח להפוך את שיריו לאגרוף לירי הנוגע לחדרי לב.
שירה זו אינה מנותקת מחוויות הילדות של המשורר. עולם הראיה עד גיל 11 מהווה עבורו מחוז חפץ ומרכז געגוע ממנו הוא שואב את שירתו החדשנית הפותחת צוהר למעמקי התחושות של אדם עיוור, בביטוי צלול ונועז.
זוהי דוגמת מופת לאומץ של משורר להלך על סף התהום בנגיעה בכאב עד העצם אך בשמירה בלתי מתפשרת על הכבוד האנושי ועל המבע האסתטי.
בשירת העיוורון שלו, ממנף ארז ביטון את ההיגד השירי האינטימי האישי והופך אותו לאספקלריה אוניברסלית בה כל אדם יכול למצוא את עצמו