ספר זה מציע בחינה אתנוגרפית מדוקדקת של האירוע הציבורי הגדול ביותר ביישוב בתקופת המנדט, הלא הוא קרנבל הפורים בתל אביב. המחבר עוקב אחר התפתחות החגיגות משלהי התקופה העות'מאנית עד אמצע שנות השלושים, ומתאר בפרטי פרטים את שני ענפיהן המרכזיים: נשפי הפורים באולמות ותהלוכת המיצגים הגדולה ברחוב העיר, שהחל ב-1932 נקראה "עדלידע". אין הוא מסתפק בשחזור החגיגות לפרטיהן ובאריגתן בחיי היומיום של היישוב, אלא מבקש להציע פרספקטיבה אחרת, אנתרופולוגית, לחקירתן של התרבות העברית החדשה והאידאולוגיה הציונית, במקום הדגש הפוליטי-אידאולוגי המאפיין באופן מסורתי את חקר הלאומיות היהודית. מחקר אתנוגרפי-היסטורי זה מציע נקודת מבט שונה לדיון בבעיות אחדות: היחס בין הווה לעבר בתרבות העברית החדשה, הריבונות והיחס ללא-יהודי במחשבה הציונית, האיזון בין עיר וכפר והמתח בין מרכיביה השונים של תרבותה המתחדשת של חברת המהגרים. הספר מספק אפוא זווית ראייה בלתי שגרתית לדיון בבניין האומה העברית בתקופת המנדט, באמצעות ניתוח תרבות החגיגה של היישוב. הפרספקטיבה האנתרופולוגית וההתמקדות במקרה-מבחן צר יחסית מאפשרים לדון בתנועה הלאומית היהודית כמערכת תרבותית גדושה, מורכבת, רבת-פנים ודינמית – דיון המאתגר את הדימוי המקובל של תרבות זו כאידאולוגיה שנכפתה מלמעלה על-ידי קומץ הוגים ועסקנים.