“הספר "לא נחדל!" מאת אלוף (מיל.) אמנון רשף (הוצאת דביר, המהדורה המקוצרת, 2013) על נתיב הקרבות של חטיבת השריון 14 שעליה פיקד במלחמת יום הכיפורים. בליל הצליחה לחמה חטיבתו בהבקעת הדרך לתעלה במרחב "החווה הסינית". סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, הכתיר את הלחימה כ"קרב הטנקים האכזרי ביותר בהיסטוריה" (עמ' 245).

רשף, קצין שריון עתיר ניסיון קרבי הוציא מתחת ידו ספר שלא ניתן להניח מהיד (בהמלצת חבר אקרא גם את הגרסה המורחבת), ובו לא חסך ביקורת מעצמו ומאחרים. את יום הלחימה הראשון ניהל רשף מהחמ"ל. הוא הכה על חטא וקבע כי "על משקל האימרה "צדק לא צריך רק להיעשות, אלא גם להיראות", מפקד שדה צריך לא רק לפקד, אלא גם להיראות בשדה הקרב ובקדמתו. הוא חייב להפגין נוכחות במובן החיובי של הדבר ולהימצא בין הכוחות הלוחמים ובתוכם" (עמ' 124).

במלחמה, כתב, למד שיש מצבים רבים שבהם הדרגים מלמעלה מנחיתים פקודות כאשר תמונת המצב הידועה להם אינה שלמה ועקב כך הפקודות שגויות וחסרות בסיס. "אימצתי את הנוסחה "הרהור וערעור", שמשמעותה פשוטה: כאשר אני מקבל פקודה, אני מהרהר ובוחן אותה היטב, ואם יש צורך, אני מערער עליה" (עמ' 132). רשף הדגיש בספר את חופש הפעולה והגיבוי שהעניק לו "מפקד האוגדה אריק שרון, שהיה משכמו ומעלה בתחום מצביאות השדה" (עמ' 133). לא מובן מאליו, לא אז ולא היום.

ב־14 בחודש בבוקר, כתב, "הבחנתי בענן אבק אדיר שהחל להיתמר במרחב התעלה במערב. צפיתי במשקפת: מאות רבות של טנקים ורכב קרבי משוריין (רק"ם) נעו מאזור "מיסורי" לעברנו. הדרך היחידה שעולה בדעתי לתאר את התחושה היא "צונאמי": גם אדיר של טנקים מתקדם לעברנו בחסות ענן אבק" (עמ' 169). רשף כתב כי נתן פקודה לחטיבה "לעלות לעמדות אש ולפתוח בירי לעברם. נעתי כמה מטרים ובת קמתי בעמדת אש. ראיתי את טנקי החטיבה נפרשים בעמדותיהם כבתנועת מניפה" (עמ' 169). גדודי השריון 79 ו־184 "פתחו באש מטווחים רחוקים של כ־3 קילומטרים. היתה לנו עדיפות ברורה בעצם היערכותנו על שטחים שולטים במצב נייח, בעוד השריון המצרי נמצא בשטח נחות ובתנועה. טנקים מצריים התחילו להיפגע ולדלק. תוך דקות ספורות בערו עשרות טנקי אויב בשטח ההשמדה של שדה הקרב" (עמ' 169).

בקרב על מתחם "אורחה" ניהל רשף קרב משולב מופתי. על כוח "שמוליק", שתי פלוגות הצנחנים הסדירות שבפיקוד רס"ן שמואל ארד, הוטל לתקוף את "המוצב המערבי" ולסייע בפינוי נפגעי יחידה 88 ("דוב לבן"). בהמשך הגיע סגנו של ארד, סרן רוני שמואל, לאחת הפלוגות בכוח (פלוגה ה׳/ גדוד 202), "נטל את הפיקוד, הנחה את הלוחמים כיצד להילחם ביעד והוביל את הלחימה. הוא החליט שלא להיכנס לתעלות הקשר, שהיו רוויות בחיילי אויב. ואמנם, בקטע של כ־100 מטר תעלה, הכוח חיסל כ־100 לוחמים מצרים" (עמ' 309).

בהמשך הלחימה, ב"אפריקה", הוכפף לחטיבה גדוד צנחנים מילואים 48 בפיקוד "קצ׳ה" כהנר והוטל עליו לכבוש את מוצב פוקסטרוט. "קצ׳ה" ביקש מרשף “שלא ללחוץ עליו באשר לדעת ה־"ש" – שעת תחילת ההתקפה" (עמ׳ 323), משום שגדודו היה מפוזר בשטח והיה דרוש לו זמן להיערך. רשף הסכים והנחה אותו “שלא להיחפז" (עמ׳ 323). לאור זאת נערך הגדוד להתקפה בנוהל קרב סדור יחסית שכלל תצפית מפקדים על היעד ומתן פקודה מסודרת ותדריכים מפורטים בכל הרמות. "החל מהשעה 17:00 לערך טיווח גדוד 48 את הארטילריה על היעד בקצב של 2 פגזים לדקה" (עמ׳ 323). בשעה 02:30 לפנות בוקר, "יצאה פלוגה ג׳ אל היעד. הלילה היה חשוך מאוד והמ"פ עמירם זקין הסתייע באש הארטילרית לצורך ניווט. פלוגתו של זקין נעה לעבר היעד ונצרה את האש עד להיתקלות באויב. הפלוגה המסתערת כבשה את המוצב כמעט ללא התנגדות, והיעד היה בידינו בשעה 04:30. המוצב נכבש ללא נפגעים" (עמ׳ 323). 

כאמור ספר מצוין, שכפי שכתב בהקדמה רה"מ והרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, "במרכזיותם של הכוח הלוחם ושל פיקוד השדה בהשגת המהפך והניצחון – טמונה חשיבותו" (עמ' 10).”