"נשמתי אוויר מלוא הריאות ורצתי אחרי אחותי וחברתי... ובשעת הריצה ניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי הלוהטות. ליקקתי את הטיפות המלוחות ולחשתי: 'סבתא, למה את לא באה לקחת אותנו מכאן, כמו שהיית באה לגן ולבית הספר בברטיסלווה? איפה את? איפה כולם?'"
בקיץ 1939 כבר נשבו רוחות מלחמה בברטיסלווה, וגֶרדה (חוה קולָר) בת השבע חשה בשינויים לרעה שחלו בחייה ובחיי בני משפחתה. לאחר פרוץ המלחמה נאלצה גרדה לעזוב את בית הספר היהודי שלמדה בו, להיפרד מחברותיה וממורהּ האהוב ולעבור לבית ספר ציבורי נוצרי; המשפחה נדדה, בלחץ אנשי משמר הלינקה, לדירות קטנות ומרוחקות ממרכז העיר; אביה הוכה לעיניה, ובאחד הימים נלקח למחנה העבודה סֵרֶד, ורק בדרך נס עלה בידו לחמוק מגירוש לפולין. כדי להינצל מרדיפותיהם של השלטונות הסלובקיים העוינים, החליטה המשפחה להמיר את דתה, אך גם ההמרה לא הועילה, ובלילות שבהם היה צפוי איסוף יהודים לגירוש, העבירה האם את גרדה ואת אחותה התאומה ורה ללינה אצל חברים נוצרים. כשהחמיר עוד יותר מצבם של יהודי סלובקיה הועברו הילדות לבית יתומים נוצרי, ואילו הוריהן מצאו מסתור, לאחר נדודים, בבית משפחת איכרים. רק בנס הצליחו האחיות לחמוק ממצוד שערכו הגרמנים בבית היתומים.
הכורח לחיות בזהות שאולה, הפרידה הכפויה מהוריה והחרדה שמא ייתפסו – כל אלה הגבירו את הרגשת הבדידות של גרדה ואת המועקה שבלבה. אולם בתוך האימה, הזרות והבדידות, הזדמנו לה גם רגעי נחת מעטים: האזנה למוזיקה בכנסייה, החלקה על אגם קפוא, חברוּת עם נערה, שתישמר לכל החיים, ואף חיזורי בוסר של נער.
בתום המלחמה חזרו ההורים מהמסתור, התאחדו עם בנותיהם והחיים שבו, לכאורה, למסלולם. אלא שהעולם הישן שחרב והסבל שחוותה גרדה בשנים הללו הטביעו בה את חותמם, והצלקת תיוותר בלבה לעד.