כמה מילים על הספר: כשכתבתי את הספר הזה כלל לא התכוונתי לתת תמונה על ההתנתקות ולא על הפוליטיקה שהביאה להתנתקות. התכוונתי להציג משברים אידיאולוגיים ונפשיים בעולמם הערכי-מוסרי ובחיי היומיום, של בני משפחת פליטים מהיישוב גני דקלים (שם בדוי, יצרתי מהצירוף של גני טל ונווה דקלים) שבגוש קטיף, בארבע השנים הראשונות שלאחר ההתנתקות. לצדם הצגתי את בני משפחה אחת מפסגת זאב, כי שתי המשפחות התערבבו זו בזו והשפיעו זו על זו. עלילת הספר מתחילה שבעה חודשים לאחר ההתנתקות ונמשכת כשלוש שנים וחצי. הספר עוסק בבני משפחת אריאל אלישיב (שם בדוי), פליטים מגוש קטיף, ובבני משפחת אסף פלד (שם בדוי), כדורגלן מקצועי, כוכב לשעבר, שעקב גילו נאלץ להתנתק ממגרש המשחקים. בתחילת הסיפור שני האבות הם בני שלושים ושש. עקב השינוי המהותי במצבם, שניהם נאלצים להתמודד עם מסגרות חיים חדשות. האילוצים הללו והקשיים הנפשיים שנבעו מהמצב החדש של כל אחד מהם, הביאו ליצירת ידידות עמוקה בין שני הגברים שלפני ההתנתקות כלל לא הכירו זה את זה. הידידות הביאה מחד ליצירת קומונה של שתי המשפחות, שהתבטאה במגורים בדירות צמודות וניהול משק בית משותף, ומאידך לעבודה משותפת של השניים. בגוש קטיף היה אריאל מורה מצליח למקצועות היהדות ואהוד על תלמידיו. אך הנוער בירושלים שונה מהנוער שהיה בגוש קטיף, אריאל נכשל בהוראה ובתום שנת עבודתו הראשונה כמורה פוטר ממשרתו. אסף פלד ואחיו יעקב, הגרים בפסגת-זאב, הם בעלים של חברת בנייה והם ממנים את אריאל אלישיב מחוסר העבודה לשמש כמנהל החברה, תפקיד שאותו מילא במסירות ובהצלחה גדולה.
כמה מילים על כתיבת הספר: את סיפור חייהם של שתי המשפחות הללו שמעתי מפיו של שאול (שם בדוי), הבן הבכור של משפחת אלישיב. הכרתי אותו בערב אחד בתחילת חודש ניסן של שנת תשס"ו (2006), בטרם מלאו לו חמש-עשרה, במהלך צעידה שמטעמי בריאות נהגתי לבצע כמעט מידי ערב ברחוב משה דיין שבשכונת פסגת זאב בירושלים. נער גבה קומה ויפה תואר, שבערבים הקודמים, בכל פעם שחלף על פניי, חייך לעברי בנימוס ואני השבתי לו חיוך. גופו היציב, גובהו, פניו ועיניו הכחולות הקסימו אותי. כשישבתי לנוח על ספסל בכיכר שבין פסגת זאב ונווה יעקוב, הוא חלף על פניי, נעצר, ושאל אם יוכל להצטרף. כמובן שהבעתי את הסכמתי. למרות שאני מבוגר ממנו ביותר מחמישים שנה, מאותו ערב נוצרה בינינו מין "ידידות-רחוב" שאינני יכול להסביר את מהותה. לא החלפנו מתנות. הוא אף פעם לא ביקר בביתי ולא במקום עבודתי ואני לא ביקרתי אותו ולא הכרתי את בני משפחתו. גם לא יצאנו לבילויים חברתיים. רק מידי פעם בערבים צעדנו יחד ברחוב משה דיין ושוחחנו.
כמה מילים על שאול: הוא היה נער פליט שגורש מביתו בשלבי ההתבגרות. לפני ההתנתקות היו הוריו הורים למופת. היה לו קשר הדוק ויחסים קרובים עימם. כל בעיה שנתקל בה הם עזרו לו לפתור ולהתגבר על קשיים שנתקל בהם. אלא שלאחר ההתנתקות הקשר הזה נחלש והוא לא מצא אצלם אוזן קשבת. האם לקתה בדיכאון ולא התעניינה בשלשת בניה, והאב שנעשה מנהל חברת בניה, השקיע את כל זמנו ומחשבותיו בעבודתו.
כמה מילים על הלך הרוח של שאול בתקופה בה היינו צועדים: שאול היה פקעת של זיכרונות מגוש קטיף, מהימים שלקראת ההתנתקות ומההתנתקות עצמה. בכל אותה תקופה הוא היה מר נפש והיה זקוק למישהו שיקשיב לו. אני הקשבתי לו לשביעות רצונו. הוא סיפר לי על הזוגיות הנפלאה של הוריו שנרקמה עוד כשהיו ילדים. הם היו שכנים, גרו חצר ליד חצר, וימים שלימים היו עומדים משני צידי הגדר ואוהבים. שני הסבים ושתי הסבתות שלו היו מהמייסדים של היישוב גני דקלים שבו גרו בגוש. כאב לו שהזוגיות של הוריו התפוגגה בשנה הראשונה שלאחר ההתנתקות ושדיכאון השתלט על אימו. אחרי ההתנתקות חיפשה האם נחמה, התקרבה לרב מקובל שהסביר לה שסבל העם מההתנתקות נועד לקרב את בואו של המשיח. הרב גם טען שההתנתקות באה לבטא את רצון אלוקים שיישוב כל חלקי הארץ ייעשה רק לאחר בוא המשיח. הוא שכנע אותה שילדי הגוש לא הקפידו לשמור את מצוות התורה וגם זה תרם להתנתקות. ההורים חייבים לטהר את ילדיהם במכות וברעב, ואז תבוא הגאולה וגוש קטיף יקום מהריסותיו. ואכן האם בחודשים הראשונים להתנתקות נהגה להכות את ילדיה ולהרעיב אותם במשך ימים שלימים. שאול אהב והעריץ את אימו ולא חדל לשבח אותה באוזניי. הוא התייסר על מחלתה, התבייש להציגה בפני חבריו, אבל בניגוד לאביו שנעשה אדיש ביחסו למחלתה של אשתו, הבן עבד קשה ואת הכסף שהרוויח הקדיש למטרות טיפול באימו אצל רופא פרופסור מומחה למחלות נפש. לאכזבתו של שאול, כעבור שלוש שנים וחצי הדיכאון הביא לכך שהאם שמה קץ לחייה.
הידידות שבין שאול ודודו גדעון: הוא סיפר לי על יחסי קירבה וידידות מיוחדים במינם שהיו לו עם דודו (אחיה הצעיר של אימו), שהיה מבוגר ממנו בשבע-עשרה שנים. לפי מה שהבנתי מסיפוריו, הדוד הזה, ששימש לשאול כמודל לחיקוי, היה אדם מתוסבך מאוד. אמונת הדוד באלוהים טולטלה בין דתיות עמוקה לבין אפיקורסיות. מחד שאול התגאה בפניי על אותות הגבורה שצה"ל העניק לדודו במהלך שירותו הצבאי. מאידך סיפר באירוניה שהדוד שהיה רודף נשים, לאחר ההתנתקות, כשנותר ללא מקור פרנסה, התפרנס מנשים מבוגרות. אותו דוד היה זה שארגן את פעולות ההתנגדות להתנתקות ביישוב שבו גרו. שאול הנער, כשעדיין לא מלאו לו ארבע-עשרה, סייע לדודו בפעילות הזו וביום ההתנתקות שהה עימו על גג בית הכנסת. שם פגעו בו חיילי צה"ל והותירוהו פצוע ומדמם פיזית ונפשית. חודשיים לאחר ההתנתקות הדוד ירד עם אשתו ושני ילדיו לארצות הברית. שאול התבייש בירידתו של הדוד.
הידידות שביני לשאול: כשהכרנו, היה שאול תלמיד כיתה ט' בבית ספר של זרם החינוך הדתי-לאומי לבנים בפסגת זאב. אבל כשסיים את לימודי החטיבה התעקש ללמוד בבית ספר תיכוני של החינוך הכללי בעיר. מאז, הבחנתי שהדתיות העמוקה שהיה מפגין בשנה הראשונה להיכרותנו, הלכה ודעכה. לאחר שמלאו לו חמש-עשרה נתגלה לי אצלו משהו שלא אהבתי. שאול נהנה לשוחח על יחסי מין. הוא ניסה לספר לי על התלבטויות ביחסיו עם בנות כיתתו, נושאים שאני לא הייתי מוכן לשוחח עליהם, וטענתי שעל הבעיות הללו עליו להתייעץ עם אביו. אלא שלפי דבריו אביו הסתפק בלומר לו שהתורה אוסרת שפיכת זרע לבטלה. ערב אחד הוא סיפר לי שבן כיתתו הציע לו להצטרף עם חברים נוספים לאונס קבוצתי. את הרעיון הזה הצלחתי להוציא מהראש שלו. הוא נראה מבוגר מגילו, וזמן קצר לאחר ששמעתי ממנו על התשוקות שמעוררות בו בנות כיתתו, התוודה בפניי על נשים מבוגרות שהתאהבו בו, שהיו מבוגרות מהוריו וסייעו לו במימון הטיפול הרפואי של אימו. את ניסיונותיו המיניים הראשונים עם הנשים המבוגרות שאהבו אותו, חווה בגיל שבו עדיין לא היה בשל לקלוט את משמעות הקשר שבין אהבה ומין. הוא סיפר לי דברים שאותם לא היה מסוגל לחלוק עם בני משפחתו. הקשבתי לו כשהתלבט בין המוסר הדתי, התשוקה המינית והכסף שהרוויח להוצאות הטיפול הרפואי באימו. מחד הוא פעל שלא לפי עקרונות המוסר שהתחנך עליהם בגוש קטיף. אך מאידך היה לו חשוב לקיים את הדברה "כבד את אביך ואת אימך." וזה קרה בצל אהבתן של הנשים המבוגרות. על כן נתתי לספר את השם "כשנשים אוהבות...". כשהיה בכיתה י"א הוא הראה לי קטלוג של אחת מרשתות האופנה הגדולות שהיו בו כמה תמונות שלו כאחד הדוגמנים. באותה תקופה הוא גם הסיר את הכיפה מראשו. שנה לאחר מכן כשכבר התרחק מהדת, גילה לי כי שימש כדוגמן לקבוצת ציירים שציירו אותו בעירום.
לאחר מות האם: מות האם הביא משבר גדול על שאול. העלם שפגשתי אחרי השבעה היה שונה משאול שהכרתי לפניה. אימו חלמה שבנה יעשה חָיִיל בצה"ל, יתקדם בדרגותיו הצבאיות ואף האמינה שהוא יגיע למלא את תפקיד הרמטכ"ל. כל עוד הייתה אימו בחיים, שאול היה קיצוני בעמדותיו הימניות-לאומיות, האמין בארץ-ישראל השלימה ואף הִכה נערים שגילו עמדות שמאלניות או שהיללו את שרון על ההתנתקות. שאול התכוון ללמוד רפואה. אני לא אשכח באיזו שמחה סיפר לי שעמד במבחנים וקיבל אישור מהצבא ומהאוניברסיטה העברית ללמוד רפואה בשנת תש"ע במסגרת העתודה האקדמאית של צה"ל. הרצון הזה השתנה בעקבות מותה של האם. הוא לא היה מסוגל להתגייס לצבא שראה בו את רוצח אימו. מכיוון שמשפחת אימו עלתה מארצות הברית, היה לו דרכון אמריקאי. זמן קצר לאחר מות האם שאול סיפר לי על כוונתו לברוח לארצות הברית. במשך חודשים אחדים ניסיתי להשפיע עליו שלא לרדת מן הארץ. אבל לא הצלחתי. הוא גם סיפר לי שסבא שלו מצד אביו מנסה לשדל אותו שלא יחשוב על ירידה מהארץ. בספר זקפתי לזכות הסבא את כלל השיחות שנועדו להניא אותו מהירידה.
פרידה: בפעם האחרונה שנפגשנו הוא סיפר לי כי רכש כרטיס טיסה ליום חמישי של אותו שבוע. לא ממש נפרדנו כי קיווינו להיפגש עוד פעם לפני נסיעתו. אלא שזה לא יצא לפועל. הוא מעולם לא מסר לי את כתובת בני משפחתו שבפסגת זאב, או את זו של דודו באמריקה, שאליו התכוון להגיע, ואף לא את הכתובת של הדואר האלקטרוני שלו. הוא גם לא ביקש ממני את הכתובות שלי. כך הסתיימה "ידידות הרחוב" שבינינו. האמנתי כי אילו היה שב לירושלים לבטח היה יוצא לחפש אותי ברחוב משה דיין שבפסגת זאב. לאחר שבמשך שנה שלימה הוא היה חסר לי, החלטתי להחיותו ברומן הזה, לכתוב על מעשיו, על מחשבותיו ועל בני משפחתו כפי שידעתי מהדברים שהוא סיפר לי עליהם. והכתיבה נמשכה ארבע שנים. אולי יום אחד יתגלגל הספר הזה לידיו, הוא ייזכר בי ויבוא לחפש אותי ברחוב משה דיין.
הסיבה לכתיבת הספר: מישהו נכשל בטיפול שהמדינה העניקה למגורשים הצעירים מגוש קטיף. ואינני מתכוון לסיוע כלכלי. אביו של שאול נעשה למנהל באחת החברות בירושלים, כך שמבחינה כלכלית מצבה של משפחת אריאל היה סביר. הנער שלי, אמנם סיים את לימודי התיכון וכנראה הצליח בבחינות הבגרות. אבל מייד לאחריהן, במקום להתגייס לצבא ולמלא את חובתו למולדת, נמלט לארצות הברית.
ההתנתקות הביאה אכזבה ושברה את ערכי המוסר של אחדים מבני הנוער, בעיקר של הנערים המתבגרים. ייתכן והם אינם רבים. או אולי הם רבים יותר מהידוע, אלא שההורים הדתיים (תושבי גוש קטיף היו דתיים) והמוסדות המטפלים במגורשים, מחשש בושה, נזהרים שלא לפרסם את הדברים. אני הכרתי עלם אחד שמנער דתי הפך לג'יגולו, ולפי מה שטען באוזניי, ישנם עוד עלמים כמוהו. ההתנתקות גרמה לפצע עמוק בלב הנערים המתבגרים. זה מתבטא בעלייה בשימוש בסמים, באלכוהול, בחיי משפחה רעועים ובגירושין, בירידה מן הארץ ובעוד מעשים שהחברה הדתית-לאומית לא הכירה ולא ידעה לפני ההתנתקות. החברה התביישה בצעירים הללו. כל אלו שקוננו על ההתנתקות בכו על אובדן רכוש, על גירוש יהודים מביתם בארץ ישראל, על כך שהממשלה לא הזדרזה לתת פיצויים למגורשים, על שלא הייתה להם עבודה ופרנסה. אבל בגלל הבושה, על המשבר המוסרי כלל לא דובר ולא התייחסו אליו. אני רציתי לתת פה לאנשים הללו ולזעוק את זעקתם, ולכן השקעתי שלוש שנים בשיחות עם אחד הקורבנות ולאחר מכן עבדתי עוד ארבע שנים על כתיבת הספר הזה.
בספר מופיעים קטעים המתארים את יחסי המין שבין שאול והנשים המבוגרות שאהבו אותו. באשר לקטעים הללו, ייתכן שאם הייתי כותב את הספר בתקופה שהיינו צועדים ביחד, מתוך כבוד לקוראים, לא הייתי כותב אותם. אבל בניתי את שאול מתוך הזיכרון וללא הסיפורים על התנהגותו המינית, לא הייתי רואה אותו שלם. כשהוא דיבר על חוויותיו, הוא ממש חי אותם מחדש וגם כשהיינו צועדים לאורם החיוור של פנסי הרחוב, פניו האירו. אולי הקטעים הללו קשים ולא נעימים לקריאה, אבל זה היה שאול. האמת היא שלא הבנתי אותו עד לפני ימים אחדים כשקראתי באינטרנט את הרשימה של נדב שרגאי שהתפרסמה בפורום "כיפה" ב-04.02.2007, הטוען שההתנתקות הביאה לריבוי נישואין בין הפליטים של זוגות שבהם גם החתן וגם הכלה הם צעירים בני 17-20. בשנה הראשונה לאחר ההתנתקות היו כ-70 זוגות שהתחתנו בגיל כל כך צעיר, שזהו שיעור ענקי בהתייחס למספרם של פליטי הגוש. ייתכן שההתנתקות הביאה להגברה במיניות בקרב בני הנוער. אצל אלה שנשארו לחיות בקרב פליטי גוש קטיף, שהמשיכו בדרך הדתית, זה הביא לנישואין בגילים הצעירים. אצל מי שהתנתק מקהילת פליטי גוש קטיף ונפל לסביבה שבה נמצאו נשים שאהבו אותו, כמו שקרה לשאול, זה התבטא בתחילתה של פעילות מינית בגיל צעיר מאוד. זו עובדה. אני מקווה שיום אחד הפסיכולוגים והסקסולוגים יחקרו אותה.