הניגוד בין הנפש לגוף והאידיאליזציה של היסוד הרוחני באדם הם יסודות מרכזיים בתרבות המערב, והשתרשו גם בתודעה היהודית. במהלך המאה העשרים הלכו ואיבדו תפיסות אלה מכוחן, ובמקומן עלתה התפיסה ולפיה האדם הוא בראש וראשונה יצור גופני, שגופו ומיניותו מעצבים את הווייתו האנושית ועומדים במרכז זהותו.
הציונות הדתית, כשותפה במהפכה הציונית ובפרויקט "שיקומה של היהדות", ביקשה אף היא להשיב לגוף את מקומו האבוד. הקונפליקט בין אידיאל הרוחניות ובין מקומו המרכזי של הגוף אפיין את ההיסטוריה של הציונות הדתית, והתפרץ ביתר שאת בימינו סביב נושא המיניות. טענתם העיקרית של המחברים היא שבעשורים האחרונים נוצר שיח ציוני-דתי חדש על המיניות והגוף ועל אופני השליטה בהם. דרך בחינת סוגיות כמו היחס לגוף, יחסים חד-מיניים ותפיסת הנשיוּת מבקשים המחברים לפענח את הנחות המוצא החבויות בשיח זה.
באמצעים של ניתוח שיח חושפים המחברים כיצד מבקש שיח זה לחצוץ בין אורח חייו של המאמין ובין תרבות המערב. כך, באופן אירוני, מפתחת הציונות הדתית – שביקשה להיות חלק מהמהפכה הציונית המודרניסטית – שיח שמרחיק אותה מהתרבות המודרנית.