“הספר הזה הוא המשכו של הספר הכביר שמי הוא אשר לב. בספר הקודם פגשנו את אשר, בנם של ר' אריה ורבקה לב. ר' אריה לב הוא המביא והמוציא של רבם של קהילת לדובר (ליאדוב, בספר המתורגם לעברית), משהו המקביל לרבי מלובביץ'.
אשר מתחיל כבר כילד לשרבט ולצייר והשיגעון הזה לא עוזב אותו, ממשיך לנערות והרֶבֶּה מחליט להכניס את הנער תחת השגחתו של הצייר והפסל יעקב קאהן, נאמנו של הרב, למרות חילוניותו. בסופו של דבר, אשר לב מוצא עצמו גר ומצייר בפריז ונמצא הרחק מהוריו ומקהילתו הסגורה והמחמירה. כל זאת תחת חסותה הכספית של אנה שייפר, אלמנה עשירה.
20 שנים עוברות ואנו פוגשים שוב את אשר, הגר עתה בסן פול דה ואנס, לא רחוק מניס שבדרום צרפת. אשר נשוי לדבורה ולו שני ילדים, רוחלה בת ה-11 ואברומל בן ה-5. הודעה טלפונית על מותו של הדוד האהוב יצחק והצורך להגיע ללוויה מביא את כל המשפחה מצרפת לניו-יורק, לברוקלין. המטרה היא להשאר לשבוע האבל בבית הורי אשר ולהתאבל על מות הדוד, אח האב אריה.
אשר מתקבל באהבה רבה ע"י הוריו, אבל בהסתייגות מסויימת ע"י בן הדוד נחום ובעויינות מסוייגת ע"י בן הדוד יונקל. בסיור בבית הדוד, מקום בו גר אשר וצייר זמן רב בנעוריו, מתברר שהדוד רכש ציורים של ציירים מפורסמים והקים לעצמו אוסף משובח ויקר. את האוסף הוריש לאשר וציווה עליו למכור אותו ולתת את התמורה לצרכי קהילת לדובר. מעשה זה מקים עליו את יונקל והעויינות מגיעה לשיאה, כמו עויינות מאופקת מסויימת של רבים מקהילת לדובר, שלא מסוגלים לסלוח לאשר הצייר על ציוריו בכלל ועל ציורי הצליבה בפרט.
אבל עיקר העניין הוא המאבקים הפנימיים של אשר לנוכח היותו צייר מחונן ומפורסם, היותו בן של אדם האמור לרשת את מקומו של הרֶבֶּה ואביו של בן האמור לרשת את מקומו של הסב לנוכח רמזיו של הרֶבֶּה הנוכחי. מעמסה לא קטנה לאדם אחד. אם נוסיף לזה את ההיסטוריה הפרטית הטרגית של האשה ניצולת השואה מפריז, הבקשות של ההורים להשאיר את הנכדים לשנה אחת בניו-יורק והרצון שלו עצמו לשוב ולצייר בסן פול בצרפת ולידידיו שם, הסערה בעיצומה.
שבוע הופך לכמה שבועות כשהילדים מוכנסים לקייטנה של לדובר, אוהבים את נוכחות הסבים, את הקהילה המורחבת ואף דבורה מתחבבת על חמותה. כל זה מעיק על אשר, שלא מוצא מקום בקהילה הסגורה, ברמזים את מי יבחרו להיות הרֶבֶּה הבא, העשוי להיות אביו ובנו כממשיך הסב.
אם לא די בכך, אשר נקלע לתקופה לא קלה של חוסר יצירה, תקופה שאמנים רבים חווים וזו מעיקה עליהם ללא נשוא.
פתרון משביע רצון לא נמצא: לא לירושה יקרת הערך, לא להשארותם או אי השארותם של הילדים בברוקלין, לא למקום בו יגור ויצייר אשר. בסופו של דבר נבחר פתרון מאולץ, לאו דווקא בלתי סביר.
אם עד עכשיו מקבל הקורא רושם כי מדובר בספר מופלא נוסף של פוטוק, אין הדבר כך. יש בספר את כל החומרים שעשו את קודמיו לספרים כבירים, אבל הפעם פוטוק מעבר לשיאו. הספר עמוס בתאורים שכוונתם ליצור אווירה של מועקה. אבל התאורים גדושים מדי ועמודים על גבי עמודים הם אך קש וגבבה ולעיקר לא מגיעים כל כך מהר. אפשר היה לקצץ לפחות שליש מהספר ולהגיע לאותה רמה של מתח ואווירה טעונה, אולי בהצלחה רבה יותר.
בכל מקרה, פוטוק הוא סופר כל כך ראוי, שראוי לקרוא גם את הספר הזה.”
