מבוא


תולדות הפילוסופיה החדשה מאופיינות במתח שבין שתי מגמות סותרות: הראשונה מבקשת מהפילוסוף לסגת מעולמו האישי ולהתמקד בטיעונים ובהצדקתם. אם הפילוסוף מציג תזה שניתן לבססה כראוי הרי שתזה זו היא אמִתית. אמיתות זו אינה נכונה רק לגבי הפילוסוף החושב אותה אלא ביחס לכל באי עולם ההוגים בסוגיות הנדונות. היא אמִתית משום שהיא אובייקטיבית ומשום שהיא מנותקת מחייו האישיים של ההוגה החושב אותה. כנגד תפיסה זו עלתה כבר במאה התשע־עשרה התפיסה הנגדית שטענה כי חובתו הפילוסופית הקלאסית של האדם לדעת את עצמו מתממשת ברעיון של מציאת האמת האישית, הרלוונטית עבורו. היה זה ההוגה הדני סרן קירקגור שהציג תזה בבהירות, כשכתב ביומנו:


ראשית חייב אדם ללמוד להכיר את עצמו לפני שהוא מכיר משהו אחר. […] מה שנחוץ לי באמת הוא להשיג בהירות על מה שעליי לעשות, לא על מה שעליי להבין, פרט לאותה מידה של הבנה החייבת להיות קודמת לכל פעולה. הדבר המכריע הוא להבין את ייעודי, לראות מה באמת רוצה האל שאעשה; זו שאלה של מציאת אמת שהיא אמת בשבילי, מציאת אידאה שלמענה אוכל לחיות ולמות.[1]


לפי קירקגור האמת היא תמיד אישית וסובייקטיבית. לא נוכל להיכנס לניתוח תפיסת האמת הסובייקטיבית אצל קירקגור, שהקדיש לסוגיה זו מחשבה וכתיבה מרובה בספריו. לענייננו חשובה התודעה הפילוסופית שהציע: פילוסופיה היא מסע של האדם בעקבות האמת האישית. ואם הוא מאמין, כמו קירקגור, תהיה מציאת האמת לא רק שאלה שהאדם מתמודד אתה באופן סובייקטיבי רפלקטיבי; ברפלקסיה זו הוא מבקש לענות גם על השאלה מה האל רוצה ממנו; כיצד עליו לחיות לנוכח האל. כמאמין פרוטסטנטי הוא אינו יוכל להשיב תשובה לשאלה זו באמצעות פנייה לממסד או לסמכות, עליו לחצוב אמת זאת מתוך עצמו.


אצל הרב פרופ’ דוד הרטמן נפגשו שתי המגמות. הרטמן היה הוגה שכל ימיו חיפש את האמת עבורו. הוא הבין שהאני שלו כאדם אינו מתחיל ונגמר רק בו; הוא בן למסורת ולמורשת, שאימץ באהבה ואמון. לפיכך עליו לחזור אל המסורת עצמה ולמצוא בה את עצמו. הוא ממשיך את הקו שהתווה רוזנצווייג, שכותב:


אני באמת מכוון לכך שהפילוסופיה, כדי שתהיה אמִתית, חייבת לנבוע מנקודת הראות של הפילוסוף, אין אפשרות אחרת להיות אובייקטיבי אלא אם יוצא האדם בכנות מתוך הסובייקטיביות שלו, חובת האובייקטיביות דורשת שיהא משקיף באמת על כל האופק, אבל לא שיהא משקיף מנקודת ראות אחרת מזו שעליה הוא עומד, או “משום נקודת ראות” כל עיקר. ודאי העיניים שלנו רק עינינו שלנו הן; אבל יהא זה אבסורד להאמין, שעלינו לנקרן כדי לראות יותר טוב.[2]


בדומה לרוזנצווייג גם הרטמן משקיף על המסורת כאדם מעורב ולא כצופה ניטרלי. הוא חוזר ומחפש בספרות חז”ל ובהגות היהודית לא רק את קול המורשת אלא את קולו שלו ואת קול אלוהיו. שהרי בתפיסתו האל מדבר ונוכח באמצעות המורשת הספרותית והמעשה הנורמטיבי. ואולם כמאמין שתשוקתו לאלוהיו הייתה יסוד של קבע שהניע את מכלול חייו, הוא ביקש למצוא בתוך המסורת עצמה את העקרונות הבסיסיים להתוויית יחסי הזיקה בינו לבין אלוהיו. הוא סירב ל”מות האל”, להיעדרותו ממרכז החיים וביקש לחזור ולמצוא אותו בתורה, בספרות היהודית לדורותיה, ובבית המדרש שעליו נאמר “אלוהים נוכח בעדת אל”.


הרטמן חי ופעל בתוך קהילה היסטורית וממשית שלה שני צירים: סינכרוני ודיאכרוני. הציר הסינכרוני מציין את העולם הממשי שבו חי ופעל והציר הדיאכרוני מציין את מכלול המורשת שלו. מפעל חייו של הרטמן הוא תיווך בין השניים. תיווך זה נעשה על ידי צירוף שבין מחקר לחשיבה פילוסופית יוצרת.


באופן גס אפשר לחלק את תחומי העניין הרעיוני של דוד הרטמן לשניים: (א) חקר אישים מרכזיים בעולם היהודי, אישים שחשב שהשפעתם חורגת באופן משמעותי מעבר לתיעוד ההיסטורי. לדידו אישים אלה מתווים את דרכה של היהדות בעבר, בהווה ובעתיד, וככאלה יש להתייחס לגישותיהם; (ב) הגות פילוסופית, תאולוגית ופנומנולוגית של היהדות.


בתחום חקר דמויות מופת בהגות היהודית, בחר הרטמן כמשימה וכאתגר בעיקר את הגותם של הרמב”ם, ההוגה הגדול והמנהיג בן המאה השתיים־עשרה, ושל הרב יוסף דוב סולובייצ’יק, מנהיגה הרוחני הנערץ של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית במאה העשרים. הרטמן קישר את שתי הדמויות הללו זו לזו לכאורה בשל היפתחותן לתרבות הכללית בלבד. השניים הפגינו את האפשרות לשלב לימוד תלמודי והלכתי שורשי עם מעורבות עמוקה ביצירה פילוסופית, ובכך איימו על בלעדיות המקורות הפנים־יהודיים. אולם ההיזקקות של הרטמן לשתי הדמויות היא עמוקה הרבה יותר. בחיבורו על הרב סולובייצ’יק כתב הרטמן:


שני ענקי ההלכה האלה גורמים מבוכה בקהילה היהודית המסורתית מפני שהם קוראים לכאורה תיגר על האמונה שדי בלימוד התורה ואין צורך בשום דבר נוסף. גם הרב סולובייצ’יק וגם הרמב”ם הביאו את חוכמת העולם לתוך קודש הקודשים של בית המדרש, שבאופן מסורתי פינה מקום להגות המערבית “רק בזמן שאינו יום ואינו לילה”.


הרב סולובייצ’יק והרמב”ם מהווים איום על הטענה המסורתית של האורתודוקסיה – הטענה שלימוד התורה מספק את כל הצרכים האינטלקטואליים – מפני שהם עצמם המחשה לכך שתלמיד חכם לא צריך להיבדל מתרבות העולם, אדרבה – אסור לו להיבדל ממנה. לכן שני ההוגים האלה מציבים בעיה כה קשה למפרשים האורתודוקסים המסורתיים. האומנם ניפצו את הבניין התרבותי של התבדלות אינטלקטואלית? האומנם גרמו לתלמידיהם לומדי התורה לחרוג אל מעבר לתבנית האינטלקטואלית המסורתית שלהם? האומנם הכניסו אוצר מילים זר להבנה העצמית של היהודים ההלכתיים?[3]


דברים אלה משקפים מבחינת הרטמן תבניות עומק מעבר להבנתם הפשטנית. כפי שנראה בספר זה, המשימה שנטל הרטמן על כתפיו מפליגה מעבר לפתיחות לסמכויות תרבותיות חוץ־יהודיות. האתגר של הרטמן הוא להראות, כי בהלכה עצמה יש דפוסים ודיספוזיציות הגורמות לה להיפתח למקורות ולסמכויות חיצוניים. הרטמן קרא את הרמב”ם ואת הרב סולובייצ’יק בקריאה מטא־הלכתית יותר מאשר בקריאה הלכתית. הוא סבר, שבתפיסת ההלכה של שני ענקי הרוח יש פוטנציאל רעיוני, שיאפשר התמודדות עם האתגרים של הזמן. במידה רבה התאולוגיה של הברית שפיתח נובעת מהאופן שבו פירש את גישתם של השניים להלכה. ההיתלות בהוגה מימי הביניים ובדמות המזוהה יותר מכל עם האורתודוקסיה המודרנית – הרב סולובייצ’יק – מציגה את מעמדו המיוחד של הרטמן. הוא הבדיל את עצמו מהציונות הדתית בשל התפיסות המשיחיות והפטרנליסטיות שלה. באותה מידה ואולי אף יותר הבדיל את עצמו מהאורתודוקסיה הלא ציונית, ולא רק בשל הדבקות הלוהטת שלו בציונות ובהשקפה הציונית אלא בשל נימוקים דתיים, חברתיים ומוסריים מובהקים. לפיכך הרטמן מייצג טיפוס מובהק שצמח באורתודוקסיה המודרנית, טיפוס שהתיוג שלו קשה ואולי אף חסר ערך. הוא לא היסס לדרוש בחינה מחדש של ההלכה, העריך את הפרגמטיזם המאפיין את החיים האורתודוקסיים בצפון אמריקה וסביב גישות אלה טווה את תאולוגיית הברית שלו. ההידרשות התכופה שלו לרב סולובייצ’יק חושפת שוב ושוב את העניין שגילה באורתודוקסיה המודרנית חרף האכזבות שספג והביע. דרכה ומגמותיה של התנועה הטרידו את מנוחתו לא פחות מאשר החברה הישראלית וזיקותיה למסורת.


ספר זה הוא ניסיון להיכנס לתוך המעבדה האינטלקטואלית של הרטמן ולראות את התהליכים שבאמצעותם הוא מבַנה את הגותו. ספר זה אף מבטא את ההערכה העמוקה לדוד הרטמן כהוגה, כמחנך וכדמות שהשפיעה על רבים בארץ ובעולם. אחד מכותבי ספר זה, אבי שגיא, ליווה את דוד במפעלות חייו למעלה משלושים שנה, שבהן יצר דיאלוג ויחסי זיקה מתמשכים עם דוד הרטמן, הכותב השני, דב שוורץ, השקיע עמל רב בחקר הגותו של הרטמן, ובמיוחד ביחסה המורכב להגותו של הרב סולובייצ’יק, מורו של דוד הרטמן.


שני כותבי הספר הם עמיתי מחקר בכירים במכון שלום הרטמן. כתיבת ספר זה היא הזדמנות להודות על שפע הטוב שמכון שלום הרטמן, מפעל חייו של דוד, מעניק להם. ספר זה הוא מחוות תודה עמוקה וזיכרון לדוד הרטמן על שאפשר להם במפעלו ליצור אותו ולחזור ולהנכיחו בחייהם.


שותפים רבים לספר. אנו מודים לד”ר רוני בר לב על סיועו בהפקת ספר זה ועל עבודתו המסורה. תודה מיוחדת לנשיא מכון שלום הרטמן, הרב ד”ר דני הרטמן, על תמיכתו המתמדת במפעל ששנינו נוטלים בו חלק, ושספר זה הוא אחד מפירותיו. טביעת עינו הטובה אפשרה שיח של פתיחות אינטלקטואלית שהניבה בסופו של דבר גם ספר זה.


אבי שגיא דב שוורץ


אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן