"מישהו חייב להישאר ולשמור על קברי המיליונים שנהרגו" – כך הסביר מארק אלדמן, ממפקדי מרד גטו ורשה, את הסיבה לבחירתו להישאר בפולין אחרי השואה.
קיים פער בלתי נסבל בין התיאורים הקשים לעיכול שנחשפנו אליהם במשך השנים, לבין היכולת שלנו להביט כיום אל מעבר לחומת האימה ולרדת לעובי הקורה הממשי, של הדברים. אדלמן היה מורד, מהפכן אבל לפני הכל אדם וככזה הוא בחר לתאר את מאורעות השואה ללא פאתוס של גבורה, בשפה רזה ואנושית. הרוע, הטוב, המרד – כל אלה מתוארים בפיו של אדלמן בשפה יומיומית פשוטה.
אדלמן, המפקד האחרון שנותר חי ממפקדי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו ב-2 באוקטובר 2009. ספרו האחרון "והייתה גם אהבה בגטו", מאפשר לקורא לצעוד כפוף גב לצדו בבורות הביוב של ורשה, להלך עמו לצד החומות שהקיפו את הנידונים למוות, לרוץ איתו בין קירות נופלים ברחובות הגטו וגם אולי בראשונה להיחשף לחיי האהבה של אנשי הגטו, והרי היו גם כאלה, בימי התופת הנוראיים.
"למה אף אחד לא שואל אותי אם הייתה אהבה בגטו? למה אף אחד לא מתעניין בזה?", תהה לא פעם אדלמן באוזני מקורביו, "הרי זה מה שאיפשר לשרוד".