“עוד ספר של רמי בר אדון על צפון תל אביב מהגיוס לנח"ל של גרעין צריף "החורש" של הצופים על הירקון בקצה רחוב ויצמן,בשנת 1968 ועד לסיום מלחמת יום כיפור ותוצאותיה בסוף שנת 1974.
אין ספק תקופה דרמטית, המתוארת כאן בהומור צברי וחיילי שכולל "ירידות" על אחרים, רעות ושיכות.
הדבר מתחזק כמובן מהיות השירות הסדיר כגרעין נחל.
יש בספר הכל. הגיוס המבלבל, הטירונות והמשך בצבא.
לבסוף מוראות מלחמת יום הכיפורים וההלם שהיא הביאה.
התוצאה הסופית מושפעת מסיגנון הכתיבה של הסופר: מין סיפור לחבר"ה.
קצת שיגועים, וסוג של הדחקה של ארועים.
הצגת ארועים קשים בצורה, מקוצרת, נוחה יותר לעיכול אינה תורמת לצערי לאיכותו ולתוצאה הסופית של הספר.
איני יודע איך זה יכול להיות אחרת. אבל הספרים הקודמים של בר אדון מקסימים, כי הם מדברים על ילדות ונעורים באותו אזור: מנמל תל אביב במערב, גבול הירקון בצפון ודרך חיפה תל אביב (רחוב נמיר כיום) במזרח, הדרום נתחם ברחוב ארלזורוב או קצת מעבר לזה.
פרקי החיים המובאים בספר זה, היו צריכים לעבור התבגרות של סיגנון וגישה, לא בהכרח כובד בלתי נסבל אבל מעבר מיין "תירוש " לקברנה עם טעם פירותי.
זה לא קרה.
הרגיזה אותי גם ההתיחסות לעדתיות מזרחית, מרוקאים, עיראקים. לא ראיתי שם ציון ומיון של אשכנזים לעדותיהם.
זאת חרף העובדה שהוא מציין כי אישתו מרוקאית והוא לא יכול לחיות בלעדיה. ( מכירים סיפור כזה מאחד בבידור שלמד בעירוני ד בתל אביב?) והמבין יבין.
בניגוד לספריו הקודמים שהם מומלצים לכל, הוא מומלץ, לדעתי, רק לבעלי ענין שגרו, התבגרו ולמדו באזור זה , אולי הלכו לנח"ל ועשו חצי שירות כמו ישיבות הסדר היום ( לא באו אליהם בטענות כי הם היו חלוצים) והלכו לצד הנכון של המפה.
גילוי נאות: למדתי בעירוני ד והייתי תקופת מה בשבט "החורש".”