"שירתה הזכה של דלית בת אדם סוחפת אותנו במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול: "אַתָּה אוֹמֵר לָשׁוּב אֶל/ תֹּם יַלְדוּת". השיבה המסעירה מעוררת חושים, ואנו זוכים למבט שובה-לב, עשיר בתובנות, ציור צבעוני של העבר, של ההורים בדמשק: "וַאֲנִי הַבַּת הַבְּכוֹרָה וְהַיְּחִידָה/ שֶׁל רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה/ צֶמֶד הַחֶמֶד מֵהָעִיר דַּמֶּשֶׂק בְּסוּרְיָה". השיבה המאוחרת אל זהויות קדומות היא שיבה אל עצמה, היא דרכה לגלות את חייה, את חלומותיה: "אֵיךְ לֶאֱסוֹף אֶת הַפִּסּוֹת/ וּלְשַׁבְּצָן אֶל דְּיוֹקָן חַי". לשון השירה מפענחת סמלים נסתרים, סמלים אישיים, ואותה שפת ילדות, אותה שפת חלום שקמה לחיים, לא תמיד מובנת: "שָׂפָה לֹא מוּבֶנֶת/ לַאֲנָשִׁים בְּבָתִים/ מְקוֹרְצֵי אוֹר". אותה ילדות אבודה, אותו עולם שנגנז, כל אלה מבקשים אותה, והיא כמשוררת מרעיפה עליהם מחסד השירה, נוגעת בהם במטה קסם, להאיר את הבית, להאיר את ההר הקסום: "מוּל הַבַּיִת בּוֹ גָּרָה הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי , נִצָּב הַר. הַר כְּמוֹ כָּל הֶהָרִים".
את הזיכרון הזה היא תנצור, ובשירתה תגאל את נחלת הוריה, את חלומות נעוריה.
שירי האהבה של דלית בת אדם הם קולמוס לנפש, ניסיון למצות מורכבותה של האהבה: "כְּאָח לִי , כִּנְשָׁמָה קְרוֹבָה/ מֵאִיר לִי כָּל הָאֲפֵלָה".
השורות הנכתבות רועדות ונרשמות, והמשוררת יודעת ומתוודה, כי יש באהבה לא רק אור, אלא גם סנוורים ותעתועים: וְרַק הַלֵּב מְתַעֲתֵעַ/ וְרַק הַלֵּב עוֹד מִשְׁתַּגֵּעַ/ לִכְבוֹדִי, / לִכְבוֹדְךָ. יש לדלית בת אדם חיוניות רוטטת, ועוד נזכה ממנה לפרקים נוספים מאותה שירה כּובשת נפש, מעדֶנת לבבות".
הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים