“אני וג'ני אומנם מקוטלג במקומות מסוימים כספר נוער אבל יש בו הרבה יותר מכך.

זהו סיפורו של בילי ארמסטרונג, נער מתבגר בניו יורק, שמחפש את מקומו במשפחה, בבית הספר, בעיר ובעולם. זה סיפור על נעורים ועל בחירות נכונות ופחות נכונות, על הזדמנויות שניות ולפעמים שלישיות, ועל מה יכול להיות אחרת. לא ממש ברור לי למה הסופר (הישראלי כן?) בחר את ניו יורק כתפאורת הספר, זה לא הוסיף בהרבה לעלילה או לאווירה ולפעמים גם נקרא מוזר וזר לקורא הישראלי.

בילי חבר בחבורת ילדים שנהנית לשמוע מוזיקת פאנק חזקה, לעשות צרות ורוח בשכונה ולהעביר את זמנם ברביצה ובחיפוש אחר הרפתקאות ונקמות. אחרי מקרה ביש מצער של הרפתקה שהסתבכה בילי מוצא את עצמו מול שופט אשר גוזר עליו עבודות שירות לקהילה, סיוע ותמיכה בנערה חולה בבית החולים המקומי. כך בילי פוגש את ג'ני ונכנס למערבולת בחייו. הוא נחלק בין רצונו להיות נאמן לחבורתו לבין רצונו להיות נאמן לעצמו ולדברים החדשים שמגלה (פחדים ורצונות) תוך כדי המפגשים עם ג'ני.

זהו סיפור של מלחמת הטוב ברע עם המון אלמנטים, לפעמים קצת מוכרחים ומוגזמים, של שנאת האחר (בדגש על שנאת חינם ליהודים) מול קבלת השונה, וברקע המון מוזיקה טובה וגם מוזיקה צורמת. האלמנטים של האומנות והדת היו נהדרים ומופלאים בעיניי ושולבו בעלילה ובאווירת הספר בצורה פנטסטית.

לקראת הסוף כל עניין מוסר ההשכל, הצורך ללמד ולהראות מה היא הדרך הטובה, היו קצת מוגזמים בשבילי והקריאה הפסיקה להיות זורמת ומהנה כמו לאורך רוב הספר, אבל אני מניחה שככה זה עם ספרי נוער, וכיוון שלא קראתי כאלה לא מעט זמן, כנראה שכחתי שזה חלק מהספר, מוסר ההשכל שנדחף לגרון.

בסופו של דבר ספר מאוד מהנה גם למבוגרים בנינו.”